בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
מצאתי אותו כאמור בסקירה- נקי, קריספי, עם המון אוויר בין הכלים כאשר הוא מעצים את האמביאנט בעיקר בגלל רקע שחור יותר
ורצפת שקט עדיפה.
זהו מוצר שמשפר הרבה יותר ממשנה. דרכו המוסיקה קרובה יותר למציאות
ונשמעת הרבה פחות משוחזרת.
במחירו, ה PPP מהווה VFM אדיר לטעמי והוא מוצר שפשוט טורף את הקלפים מחדש מול לא מעט יצרנים שמתעסקים
בתחום החשמל. מומלץ מאד לקחת ולהתנסות, מבחינתי הוא טס במעלה ה Wish List האישי שלי.
מה משותף ל Chet Baker, Paul Desmond, Sir Roland Hanna, Ron Carter, Steve Gadd ו Jim Hall ?
על פניו הרכב שנראה לא משתלב, יותר מדי ניגודים.
אולי היום זה נראה די מוזר, אבל כנראה שמצב הג'אז בשנות השבעים איפשר (או כפה) שילובים כאלה ומוזרים מאלה. זהו ההרכב שאחראי לאלבום המופתי Concertio של הגיטריסט Jim Hall שהוקלט בשנת 1975 ללייבל CTI של Creed Taylor.
זאת לא היתה בדיוק סקירה סטנדרטית. אבל אני לפחות הרגשתי שלמדתי הרבה מצמד ה- QM10. נהניתי מאוד משילובם בסטאפ המשני, וצר לי להפרד מהם.
אני מאמין שלהרבה אנשים זאת פנטזיה שיהיה קשה לממש אחרת. גם צמוד לקיר ולא מפריע, גם מראה שיקי ומודרני וגם, בקונפיגורציה כזאת, סאונד גדול עם באס נמוך ושפע יכולות.
ראטל מנצח על התזמורת המצוינת הזו, בעדינות ובאינטרפרטציה מאד מרחפת, אך מחושבת.
בהשוואה עם ביצועים אחרים, הוא קצת שונה. אולי בשל הרוח הרוסית שמרחפת מעל הסימפוניה מבלי שראטל יצליח להבין אותה עד תומה. אך הניסיון, הצלילות והזרימה שהוא מכניס בה, מעולים.
ההקלטה חדשה והדיסק משנת 2008, כך שאפשר ליהנות מאיכות סאונד טובה מאד לצד ביצוע לא רע בכלל.
לסיכום החלק הראשון אומר שה- 701 התגלה כרמקול שונה לחלוטין, אפילו הפוך בתכונותיו מה- WLM La Scala.
בעוד ה- La Scala נוטה להבליט קצת את המיד ולספק באס גדול, רך ועמוק יחסית למידותיו עם גבוהים בעלי טאצ' ליכלוך וסלחנות, ה- 701 הולך לכיוון של טוויטר עם צליל סולידי ללא גבול עליון, מיד ונמוכים מדוייקים וללא פיק או חורים ניתנים לזיהוי.
הייתי יכול לדבר עכשיו על יחס התמורה לכסף הנדיר, ועל עוד כל מיני תכונות והשוואות, אך אני מעדיף לשמור את הסיכום האמיתי לחלק הבא.
אחד הדברים שאני אוהב בקונור זה אפקט מנהרת הזמן שהיא יוצרת אצלי. שכן מעבר לפרייזינג המעניין והסאונד הצרוד, הקול שלה מטיס אותי ישר לתקופה שהוקלט.
זה קורה לי הרבה פחות עם הזמרות האלמותיות (פיצ'גרלד, וואהן וכו') שלביצועיהן אין ממש זמן.
