בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אז למדנו על תנודות פשוטות, ועל שיכוך, ועל תדר התהודה, ועל Q. הבנה של הנושאים הללו מבהירה המון דברים במערכות מכאניות וגם בחשמליות. מהיום כשמדברים על פלטות לשיכוך ויברציות למשל, אפשר להבין קצת יותר לעומק במה מדובר ואיך זה עובד. גם דברים שכבר שוחחנו עליהם לגבי פטיפונים בסדרה הזו, ניתן להאיר באור חדש. למשל – העובדה שיש יצרנים שמעדיפים שמן סמיך במיסב כדי ליצור חיכוך בכוונה ועוד דוגמאות.
חמשת הנגנים הראו בדיוק מאיזה חומר הם קרוצים והצליחו לעורר באחת היצירות הקשות ברפרטואר הקאמרי -צלילים
ענוגים ומצוינים ללא ספק.
ערב מקסים, ארוך מאד, אך מהנה ומרגש במיוחד. אז בלי הרבה ציפיות או עם דף חלק, אתמול היתה הצלחה וזכיתי
שוב לערב מדהים עם מוסיקה עילאית של ממש.
בעוד שבועיים החוג למוסיקה קאמרית מביא את המת'יאוס פאסיון של באך לא פחות..
ובעוד חודשיים ג'נין יאנסן תגיע לארץ לערב קאמרי יחד עם כמה מהשמות כאן..
הראש הזה הוא כנראה היקר ביותר ששמעתי אצלי בסט אי פעם, והתרגשתי מאד לשמוע אותו בשעות הראשונות, מה גם שההרגשה הזו המשיכה הלאה בכל יום שהגעתי הביתה והדלקתי את המערכת. תחושת ההתרגשות הזו לא הפסיקה כמו עם שאר הציוד שאנו קונים בדרך כלל כאשר ירח הדבש מסתיים.
לאורטופון אנה יש יכולות שלא שמעתי מראשים אחרים אצלי בסט אפ, אך במקביל אין לה כמעט “סאונד\צבע” משלה, משהו שמאד מאד קשה להשגה כפי שידוע לכולנו.
הסאונד מרשים בקוהרנטיות וכן גם נגינתם, ניואנסים וקישוטים רבים על טהרת הבארוק אך עם המון אנרגיה וזרימה מדהימה.
דו השיח והטכניקה בשילוב 2 הכינורות יחד עם האנסמבל המלווה, רק מגלה עד כמה כשרוני היה ויואלדי שתמיד חתר למלודיות ומוסיקאליות ופחות על החוקים שחלו אז על המוסיקה השונה.
אין רגע דל, למי שאוהב את התקופה והסגנון ממתינה פה פנינה אמיתית.
לטעמי הסופרים הינו הפיוז הטוב ביותר שיצא לי לבחון. ההוכחה היא שכיום אני משתמש בו לאורך כל שרשרת הציוד שלי למרות שיש לי אופציות רבות כפי שלמדתם מהסיפור האישי בתחילת הסקירה.
הוא הולך לכיוון המאוזן, שקט, דרמטי, רגוע, לרוב אינו פוגע במוזיקליות ומחצין הרבה עידון ופינס.
זהו שינוי שיכול להקפיץ מדרגה של רכיב אלקטרוני ולמעשה אני מרגיש קצת מרומה שלא קיבלתי את המכשירים שלי עם פיוז שכזה מלכתחילה.
ההאזנה הראשונית יכולה להיות קצת מתישה, גם למכורים. הקול המאנפף, רק גיטרה, הקלטות שבחלקן לא משהו, אלמנט "מספר הסיפורים" של פולק דרומי ודילני טיפוסי וכו'. אבל האזנות נוספות מזקקות את היופי, את המלודיות, ואת הטקסטים.
יש כאן, מסתבר, גם 15 שירים שלא יצאו בעבר לאור. יש שירים נהדרים, שאיכשהוא לא זוכר שנתקלתי בהם, או שכחתי שנתקלתי.
בסה"כ- תענוג.
