בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
דמויות סטראו על הצד הגדול אך בתוך במה גדולה ומרווחת המאפשרת להן לא להיות מנופחות וצפופות וכן בעלות נפח תלת מימדי ולא "פלקטיות". סאונד עם תחושה משופרת של דינמיות וחיות מבלי להשמע חסר נשמה, אובר דינמי או רובוטי.
בצד הטונאלי יש לנו תחום תחתון מאוד מורגש, מיד מלא גוונים ותחום גבוה מעודן שמעניק תוצאה מעט חמה בסה"כ אך לא ממש על חשבון פירוט וסימני אווירה.
בקיצור מי שסגנון הסאונד הזה מדבר אליו, ומחפש ממיר שהוא קצת שונה מ"עוד מוצר מדף", בהחלט שווה לשמוע.
מה משותף ל Chet Baker, Paul Desmond, Sir Roland Hanna, Ron Carter, Steve Gadd ו Jim Hall ?
על פניו הרכב שנראה לא משתלב, יותר מדי ניגודים.
אולי היום זה נראה די מוזר, אבל כנראה שמצב הג'אז בשנות השבעים איפשר (או כפה) שילובים כאלה ומוזרים מאלה. זהו ההרכב שאחראי לאלבום המופתי Concertio של הגיטריסט Jim Hall שהוקלט בשנת 1975 ללייבל CTI של Creed Taylor.
אם היתה לי תחושה דומיננטית במשך התקופה שהשתמשתי (והאזנתי) למיוזיקבוק 10, היא שבעוד בדר"כ בתחום הזה יוצא לי להשתמש במוצרים שמגיעים ומתקדמים לאט לאט מהעבר, המיוזיקבוק כולו עם הפנים לעתיד.
זה מתבטא באיך שהוא נראה, איך שהוא מרגיש, מה שהוא יודע לעשות והסאונד שהוא מייצר.
המיוזיקבוק מביא לשולחן סט פיצ'רים מרשים, החל מתמיכה מלאה בכל הרזולוציות הרלוונטיות היום, דרך קדם מגבר מלא ואנלוגי (כולל כניסות אנלוגיות) ועד מגבר אוזניות בילט אין.
לכל אלה שמפחדים מאורך, גודל, מסת כלים אדירה, וכל מה שמייצג את מאהלר בדרך כלל
(אבל לא רק) יוכלו להתחבר לזו קצת יותר בנקל.
הסימפוניה הרביעית של מאהלר היא המפורסמת, או המנוגנת ביותר של המלחין.
היא הקצרה ביותר וכנראה גם העדינה ביותר מכיוונים שונים שהמלחין ייצר בחייו.
עם המיני, מקבלים פה טקסטורה מדהימה. הוא הכניס עושר נוסף בתלת ממדיות, עד שניתן "לנגוס" בקטעי האורגן כאשר הם נשמעים ביצירה. המשקל הזה הוא פרייסלס. אני כבר המון שנים "עובד" קשה מאד להשיג את העושר ואת המיד בס המוגדר הזה, שלדעתי היא אחת הפינות הקשות ביותר לקבל בתחום שלנו. עם המיני יש אף יותר דחיסות ומשקל מההיבט הזה.
המיני, סוחב כל ציוד ומשפיע על הכול באופן כמעט ישיר, אורגני ורציף. לא מצאתי בשום שלב כמעט, קטע מוסיקה שלא זכה ביתרונותיו.
בשנת 2008 כאשר היה בן 77, החליט ברנדל על פרישתו מעולם המוסיקה
ולפינאלה יצא בטור מיוחד שחברת DECCA הקליטה באלבום כפול.
ההקלטות להפצה נעשו בשני אולמות, בהאנובר ובווינה כאשר כל דיסק תופס חלק מההופעה
בכל אחת מהערים הללו שביקר ברנדל. הקונצרט מדהים, מלא בבגרות מוסיקאלית שבאה מאחד
הפסנתרנים הטובים מ 50 השנה האחרונות.
