בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
נגן ה- CD מפורט בצורה יוצאת דופן ומרשימה שנתמך טוב ע"י המגבר הצמוד אליו. האינטגרייטד ה- פרימארי ידע להחזיק יופי את האופרה קווינטה שלי ולהזיז אותם כרצונם של הנגנים. כמו כן שואו מבחינה עיצובית, ה- PRIMARE מתלבשים יופי בסלון ולטעמי בכל חדר מוסיקה. הם נראים נפלא ומשדרים עיצוב קלאסי.
הכותר פותח ברחמנינוף המדהים והעשיר.. זוהי יצירה באורך "מלא" של 35 דק מופלאות, ב 4 פרקים
של פסנתר וצ'לו. אחת היצירות המדהימות והיפות שיש לכלים הללו יחד לטעמי. למרות שהכותר כולו מטורף
ביופיו.. אם כי השוסטקוביץ כבד הרבה יותר משני הראשונים, שמציגים מלודיות קצת יותר אינטואיטיביות
וקלילות לעיכול.
פרדי קמפף!נסו להשיג כל דבר אפשרי שהוא הוציא הענק הזה.. מבטיח לכם, הנאה
צרופה. הוא מנגן כאמור יצירות לפסנתר סולו של כמה מלחינים מתקופות שונות ובבסיסים קונספטואליים
שונים גם כן.
התערוכה התקיימה בהילטון המקומי ורוב המציגים נדחסו בחדרים קטנים.
הרבה יצרנים נכחו בתערוכה - ג'ון דיבור, וינס של טוטם, אלי גרשמן ועוד. כולם היו חייכניים וענו בסבלנות ואדיבות להמון האודיופילים שחש צורך לתאר באוזניהם את העדפותיו ומערכותיו. מה אני אגיד, גם אני אודיופיל.
קל היה להקשיב לאנלוג בתערוכה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמונטריאול היא גן עדן לחובבי הז'אנר.
צ'ייקובסקי כתב את היצירה במפתח סי, אך החשוב ביותר שהיא הולחנה כמעט כולה בסולם מאג'ורי.
אספקט זה נותן לה תחושה מאד נעימה או קיטצ'ית משהו אם תרצו. לפחות בחלקה.
בפרק הראשון, הנושאים מדהימים ביופיים וזהו החלק היחיד ביצירה שצ'ייקובסקי עובר ממאג'ור למינור ולהפך.
כפי שיהיה ניתן לשמוע, צ'ייקובסקי לא שזר שוב את הנושא המלודי הראשון ביצירה, בשאר הפרקים.
עובדה זאת העלתה תמיהה גדולה בקרב מנתחי יצירותיו. בסקירה אביא את הפתרון לכך, וכן גם השוואה בין ביצועים רבים
ליצירה.
הטכניקה של מילר מדויקת, אך עם נשמה שאין כדוגמתה. הסאונד באלבום למרות שהוקלט ב 1993
הדוק מאד ופאנצ'י. כך שהקדם הנ"ל עשה לו חסד בהשוואה לקדם השפופרתי קלאסי, שהוצאתי לטובתו.
הסאונד היה "לפנים" והאימג' היה מוחשי עד שהיה אפשר לראות את תנועת אצבעותיו של מילר על המיתרים.
בשתי הידיים!
פריסת הבמה מעולה ואפשר לקבל אימג' חד של הכלים על פי עבודתם במוסיקה המתנגנת.
האלבום ממשיך בסגנון הפולקי המוכר, שירים שקטים וקיצביים יותר, הרבה גיטרות אקוסטיות, שירה מלודית ושקטה, תופים, קצת באס, ועוד כלים המאפיינים את הג'אנר.
