בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
שני האלבומים גרמו לי להבין שהסט הזה מעניק לי חופש לשמוע יותר חומרים שהיו עד עכשיו מבחינתי "בלתי עבירים". תוספת הבאס (ספק מלאכותית ספק מתאימה לחומרים כאלו), עיגול הפינות שלא מוציא מההקלטות הגרועות את כל הבררה, הסאונד הגדול, העוטף המפנק.
מה יש בה?
מה יש ביוג'ה וונג שאי אפשר למצוא באלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי הפסנתרנים שמתמודדים בכל העת על אהבת הלייבלים, האמרגנים ועל הקהל?
יוג'ה וואנג היא סינית שגרה כבר שנים בארצות
הברית וקוראת לעצמה אמריקאית לכל דבר אך את היותה סינית היא לא שוכחת לרגע.
יוג'ה וונג ממשיכה להפתיע, לנגן בוירטואוזית וברגש ובקול האופייני לה, בתקווה שבבגרותה תשביח עוד יותר ותהפך באמת לאחת כזו שתרשם יחד עם הענקים באמת בספרי ההיסטוריה בתחום. אני מאמין בה.
אחרי תקופה שהקופסא הזו הייתה מחוברת למערכת ונותקה כדי להחזירה ליבואן הנחמד. אני יכול להגיד לכם שעל אף המחיר שעלול להרים גבה, יהיו אנשים שיבדקו אותה ולא יצליחו להחזיר בחזרה.
הבלו דוט, היא "בסה"כ" קופסא שמתיימרת לנקות את רעשי האדמה מזיהום חשמלי שנגרם מכיוונים שונים. אך התרומה למוסיקה לא מוטלת בספק, אפילו בחדר מטופל חשמל מהמסד ועד לטפחות, כשלי.
פאוסט מצליחה לעניין ולסחוף את המאזין, לכל אורך שלוש היצירות שמנוגנות בכותר.
כל זאת ללא ויבראטו כאמור, או ניתוק מהגישה מצידה.הסאונד שלה, מלא ועשיר מאד.
היא מביעה ניואנסים דרך הכינור, הקשת ואצבעותיה כמובן, כמי שמנגנת עשרות שנים את סגנון המוסיקה הזו בלבד.
כלי נשיפה למשל הם כח עצום תחת האומגה והאופי המיוחד של הסקצייה שמווברצת בצורה מאד משכנעת, באופן הרבה יותר טבעי ונכון ממה שאני מכיר מה R1000 הפרטי שלי. משהו שרק ראש ממש טוב יודע לעשות באופן משכנע, כמו גם פסנתר או קולות שירה.
יש מספיק חברות שעושות סאונד עם זיקוקי דינור. פה זה ראש להביא להורים ולהזדקן איתו, משהו שאנשים שכבר ראו מספיק, או שיושבים שעות מול המערכת יכולים להעריך מאד!
בסופו של דבר , זה האלבום הראשון שלהם מזה המון שנים, שאני מסוגל לשמוע מתחילתו ועד סופו וגם להנות !
למרות הכל , אין מנוס ..האלבומים הגדולים שלהם עדיין לא נוצחו ..ו AWAKE ישאר לנצח , מנצח!
