בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- DS-I הינו מכשיר מיוחד ללא ספק. זה מתבטא בפיצ'רים, בנוחות השימוש, בטכנולוגיה, במעבר לעידן הדיגיטלי, בפשטות הפיזית שכוללת לא רק מכשיר אלקטרוני בודד אלא גם פרידה (או לפחות אפשרות לאחסנה) מהמדיה הפיזית.
זיהיתי ב- DS-I אופי די מובחן, נטיה לפתיחות וצלילות במיד הגבוה ומעלה (אך לא בהירות) ומעט רזון במיד הנמוך ומטה עד לבאס שדווקא היה ראוי מאוד באופן יחסי.
אופי טונאלי זה סיפק סוג של קלילות וריחוף שהיו מהנים להאזנה והשתלבו נהדר עם האופי המוזיקלי של המכשיר.
דודמאל ו DG הוציאו דיסק המשלב את האוברטורות הפנטזיות, של צ'יקובסקי.
צ'יקובסקי היה קורא מחזות נלהב ואוהב תיאטרון ידוע ביותר.
באותם השנים שחי והלחין מוסיקה, ברוסיה המחיזו כמעט אך ורק שקספיר ולא מעט מהמוסיקה מאותן
השנים הושפעה אומנותית, מההילה השקספירית שהתחוללה שם.
הלייבל יחד עם גוסטבו, החליטו להקדיש את הכותר לשקספיר ולמה שיצא תחת ידיו של צ'יקובסקי
בהשראתו כאמור.
ה- DNA המוכר של החברה. שפע של מוזיקליות, לא חסר בשר למטה, ובתחום העליון הרגשתי עוד קצת התקרבות לסאונד יותר מודרני בלי ארטיפקטים ובלי תוספת מלאכותית של אינפורמציה.
ה- USB הבנוי שמיש לחלוטין ואני לא רואה שום צורך להשתמש בהמרה חיצונית של USB ל- SPDIF.
מימוש ה- DSD מצויין ומאוד הפתיע אותי, בטח למכשיר במחיר כזה.
נכון לרגע זה, זה הממיר הראשון שהייתי ממליץ לבדוק בגזרת המחירים הזו. התרשמתי מאוד.
הלחנים המורכבים של טוני בנקס, אמנם מורכבים , אך
רק במידה המשרתת את הטקסטים הציניים ,המתוחכמים ורבי המשמעויות של גבריאל.
ה- PerfectWave Transport הוא ביטוי של טרנספורטים מהזן החדש. ניגון מהזיכרון ולא ישירות מהמדיה הפיזית, חיבור לאינטרנט להורדת תמונת האלבום ושאר Metadata כמו שם האלבום, הטרקים והאמן המוצגים על מסך גדול ואיכותי הן חלק מהתכונות שעושות אותו כזה.
שילוב עם DAC תואם כמו ה- PWD יוצר סט טכנולוגי עם תכונות סוניות מרשימות ביותר.
חמישה קונצ'רטים כתב 'לודוויג ואן בטהובן' לפסנתר סולו בליווי תזמורת סימפונית.
אך אחד האהובים עלי ביותר אצל המלחין ואולי אף בכלל ברפרטואר לפסנתר, זה "דווקא" הרביעי היפה והנינוח.
הקונצ'רטו הזה כאמור בין היפים ברפרטואר ושל המלחין הזה בפרט. התחכום יחד עם המלודיות, הלירית והנושאים היפים,
תמיד משאירים בי משקעים מחויכים לאחר שאני מאזין לביצוע כזה, או אחר של היצירה המצוינת הזו.
