בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
החזרה לסט המקורי היתה נפילה קשה. ממש בדיחה לא מצחיקה לעומת הביצוע המדהים ששמעתי לפני רגע.
אני מאוד מתחבר לאחת הטענות של יהושע. למרות שאתה מקבל איזו תחושה כללית על אופי הסט, אצלי זה היה זריקת מודרניות/ניקיון/צלילות/דרמטיות/חושפנות, המאפיינים הסוניים הספציפים יכולים להשתנות מתקליט לתקליט.
ברמה הפיזית, כמו כל מוצרי אויידה שיצא לי להכיר שני המוצרים בנויים יפה ואיכותי, נעימים למגע ולמראה ומעניקים תחושה מחניפה של איכות.
אביב גדג' מוציא השבוע את אלבום הסולו השני שלו. אם למנות את אלבומי אלגי'ר, אפשר להגדירו גם כאלבום רביעי.
כדרכו של גדג' הטקסטים נעים בין האישי לחברתי, כאשר פן אחד משקף או מושפע ומשפיע על משנהו. הכתיבה ביקורתית מאוד, רוויה כעס, אירוניה ולגלוג סאטירי, מתריסה, אבל כוללת גם שירי אהבה וכמיהה בנימה מעט אופטימית יותר.
נגן ה- CD מפורט בצורה יוצאת דופן ומרשימה שנתמך טוב ע"י המגבר הצמוד אליו. האינטגרייטד ה- פרימארי ידע להחזיק יופי את האופרה קווינטה שלי ולהזיז אותם כרצונם של הנגנים. כמו כן שואו מבחינה עיצובית, ה- PRIMARE מתלבשים יופי בסלון ולטעמי בכל חדר מוסיקה. הם נראים נפלא ומשדרים עיצוב קלאסי.
טוסן מנגן בצורה נהדרת לאורך האלבום כולו. הנגינה היא מאופקת, מינורית, בלי שטיקים ובלי זיקוקין. אבל דרך הנגינה הוא מצליח לשדר כ"כ הרבה רגש ועומק, שפשוט מרגישים כמה המקום והמוזיקה זורמים בכל נים בגופו. בחירת הקטעים המצויינת, מ TRADITIONALS ועד מלחינים כמו BECHET, MORTON, ELLINGTON וגם MONK (שם הדיסק אגב מגיע מהקטע שהוא כתב), לוקחת את המאזין למסע בזמן ובמקום אל שורשי המוזיקה השחורה בארה"ב.
הרגשה, עמידות, איזון ויכולת של טובי הטרנזיסטורים שאני אישית שמעתי בחיי, אך עם נשמה שונה, עם זרימה, עם מיד ומיד בס שלא מביישים את טובי מגברי המנורות.
הגוון המיוחד שהאוקראינים הכניסו בתכנון ובבניה, ניכר כאן מהרגע הראשון שלוחצים Play או מורידים מחט על וייניל וזה ידידי מהות התחביב שלנו.. האמושיין!
האמת? פחדתי לעלות בווליום יותר מידי, אך בפעם היחידה שניסיתי ועם מוסיקה מאוד עמוסה ובועטת, נראה שלמגבר הזה אין סוף כוח.
מדובר ביצירה מצוינת, עם הרבה מאוד שיאים, עם אוסף זמרות מעולות, ועם צליל אופייני מגובש מאוד הנע סביב הדיסקו-פופ ושילובים אלקטרוניים, אבל כולל גם הרבה פאנק ומוזיקה שחורה. יש כאן מקצב דיויד ביירני רפיטטיבי טיפוסי, אבל מלודי מאוד. משתתפות בו טורי איימוס, סידני לאופר, נטלי מרצ'נט, שרון ג'ונס ועוד רבות.
