בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- Reference 2S מספק בדיוק את מה שאני מצפה מקדם מגבר שפופרתי בגיזרת המחיר שלו, ואולי אפילו מעבר.
פרזנטציה די גדולה, תלת מימדית, עוטפת, צליל חם, אומנם מעט קטום בקצוות לעומת טרנזיסטורי איכותי אך לא במידה שגורעת מההנאה מהמוזיקה. עבור רבים זה יהיה אף מהנה יותר.
עבורי החשוב ביותר היה לגלות שזה מוצר שחושף הרבה עידון ועדינות, זאת בשבילי בחינה אמיתית לאיכות המכשיר שה- 2S עבר בקלות. כנ"ל את מבחן המוזיקליות.
הביצוע הזה מטורף בצורה הכי מדהימה שהיה אפשר לחשוב עליה, על גבול הטירוף אך עם המון חן, הומור וחדשנות מצויינת.
בכל סוף פרק אתה פשוט נשאר עם פה פעור ובמחשבה WHAT WILL COME NEXT!!
זהו ללא ספק הביצוע הטוב ביותר מבחינתי, אך בכל "נישה" יש אחר שאני מעדיף..
אחרי כל ההתלהבות והפרגונים, בואו נשוב למציאות.
מדובר בכבלים, אל תבזבזו את זמנכם (וכספכם) עליהם לפני שסגרתם: מערכת, חומרת מיוזיק סרבר כמו שצריך ותוכנת מיוזיק סרבר כמו שצריך.
אבל אם תעצרו פה ותשארו עם כבל המדפסת לדעתי אתם מפסידים. אומנם בחנתי את הנושא רק על המערכת שלי, אבל ממה ששמעתי אני מאמין שאלו הבדלים שניתן לשמוע כמעט על כל מערכת, לפחות של אלו הקוראים סקירה זו.
מאוריציו ראוול כתב סה"כ 2 קונצ'רטי לפסנתר וכתיבתם נעשתה כמעט במקביל באותם השנים..
בין 1929 לבין 1931. אך הפעם במקום לדבר על הקונצ'רטו המפורסם והמנוגן ביותר שהוא הקונצ'רטו
לפסנתר ב G major אנסה לתאר בקצרה, את הקונצ'רטו המיוחד השני שלצערי מנוגן ומוקלט הרבה פחות.
הקונצ'רטו שכתב במיוחד עבור יוצא צבא שאיבד את יד ימינו ובשל כך נכתב ליד שמאל בלבד.
אוהבי הצליל הגדול והעשיר ימצאו ב- CD-2 פרטנר נהדר. גדולתו, לטעמי, היא העובדה שתכונות אלו לא באות על חשבון פרמטרים אחרים כגון מוזיקליות, דינמיות, ריאליסטיות וגיוון. לא, הוא לא מסוג הנגנים שגורמים לכל הקלטה להשמע אותו הדבר.
מתאים במיוחד לסטאפ ניטראלי, אך ניתן לשדכו בקלות לסטאפים מלאים ועשירים. לא הצלחתי להוציא ממנו פרזנטציה גדולה "מידי".
התשיעית היא סימפוניה אדירה, מלודית אך מהצד השני מאד ייחודית, בבניה, בצורה
ובהשפעות שמאהלר החדיר לתוכה. זוהי הלווייתו הוירטואלית של גוסטב ללא ספק
ולא מעט ממנתחי יצירותיו תיארו אותה כפרק הפרידה שלו מהעולם.
גוסטב מאהלר נפטר כשנתיים לאחר סיום כתיבת התווים הללו ומעולם לא שמע
את היצירה מתנגנת באולם הקונצרטים.