בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
השילוב היה מוצלח מבחינתי. לא היתה "בריחה" מוגזמת לשום כיוון סוני, והיה ניתן להנות מהתוצאה ממש בכל סוג מוזיקה, אקוסטית, מוגברת, ווקאלית, אינסטרומנטלית, ג'אז, בלוז, קלאסית, פופ, רוק. הכל.
יש בפועל רק דבר אחד שבאמת חשוב לי, וזה שהסטאפ השלם "ינגן מוזיקה" ולא רק ישמיע אותה. ואת זה צמד ה- Valvetים עשה מבחינתי בצורה ראויה להערכה. במילים אחרות אין לי בעיה לחיות עם הסאונד הזה, ובהתחשב במחירו הצנוע יחסית, מצבנו טוב.
בסיום הסולו הראשון של פרבר אסף מתגלה לא רק כנגן מוכשר אלא גם כנסיין, אסף החל להכות על הגיטרה, הגיטרה החלה לתפקד ככלי כפול ואסף מצליח להוציא צלילים, קצב וסאונד מענינים.רביעיית אסף קהתי הציגה מופע מהנה ביותר ושווה כל דקה שאתה נמצא במועדון. אסף התגלה כנגן מוכשר וכיוצר מוצלח.
אודי שלמה, דניאל ספיר ואלון פרבר התגלו כנגנים מוכשרים, מצוינים ווירטואוזים.
לסיכום החלק הראשון אומר שה- 701 התגלה כרמקול שונה לחלוטין, אפילו הפוך בתכונותיו מה- WLM La Scala.
בעוד ה- La Scala נוטה להבליט קצת את המיד ולספק באס גדול, רך ועמוק יחסית למידותיו עם גבוהים בעלי טאצ' ליכלוך וסלחנות, ה- 701 הולך לכיוון של טוויטר עם צליל סולידי ללא גבול עליון, מיד ונמוכים מדוייקים וללא פיק או חורים ניתנים לזיהוי.
הייתי יכול לדבר עכשיו על יחס התמורה לכסף הנדיר, ועל עוד כל מיני תכונות והשוואות, אך אני מעדיף לשמור את הסיכום האמיתי לחלק הבא.
האלבום זורם, מלא ברגש ובאנרגיות מדהימות, אשר יוצאות אל המאזין באופן נהדר, מהגיטרה ומהליווי גם כן. טכניקה של אלתור לצד מלודיות כתובות מראש, מביאים את המוסיקה לגבהים אחרים והוא נשמע פחות ופחות מלוקק, או מאולץ ככל שנכנסים לעומקו.
יידוב והחברים יודעים את העבודה וניכרת תחושת הניסיון המוסיקאלי שלהם והבגרות כמובן שהם הגיעו אליה, בייחוד משלמה יידוב.
היום עומדת בפנינו אחת הסקירות שלפחות לי היתה מהמעניינות יותר לערוך.
המכשיר המשודרג יותר חלק, יותר הרמוני, יותר צלול ונקי, ההשוואה בין השניים כל כך מגוחכת שבכלל לא הגעתי להשוות פרמטרים אודיופיליים רגילים כמו במה, גודל צליל וטקסטורה.
בדוגמה שלפנינו, אני מגלה שניתן להפוך מכשיר שמבחינתי יש לו אפס שימושיות, למכשיר המתפקד ברמה של כמה וכמה ליגות מעל בעלות כספית זניחה ביחס לתוצאה.
פאוסט מצליחה לעניין ולסחוף את המאזין, לכל אורך שלוש היצירות שמנוגנות בכותר.
כל זאת ללא ויבראטו כאמור, או ניתוק מהגישה מצידה.הסאונד שלה, מלא ועשיר מאד.
היא מביעה ניואנסים דרך הכינור, הקשת ואצבעותיה כמובן, כמי שמנגנת עשרות שנים את סגנון המוסיקה הזו בלבד.
