בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הצליל היה לחלוטין שונה.
במה גדולה הרבה יותר.
צליל "חי" משמעותית יותר.
אני "נידלקתי" לגמרי מהרמקול.
ה"קרייזלריאנה" הינה אולי אחת מיצירותיו היפות והמפורסמות של המלחין הרומנטי, המדהים הזה.
רוברט שומאן שאת חייו המוסיקליים הקדיש כמעט במלואם לקלרה וויק - אשר לימים נהייתה, קלרה שומאן.
ליופייה ולאהבתו אליה, בעוד אביה (מורו המיתולוגי) עשה הכול כדי שהשניים לא יהיו יחד.
שומאן כתב לא מעט פנטזיות ויצירות לפסנתר סולו, כאשר את ה"קרייזלריאנה" כתב גם כן שבבסיסה אהבתו
הנצחית לקלרה. אך את ההקדשה רשם ללא אחר מאשר לפרידריך שופן.
יש פה ראש שמעביר את התקליט בזרימה מאד טבעית, חיה וקולחת, אך הכי חשוב – מרגשת. זה אחד הראשים המרגשים ששמעתי בחיי ואצלי במערכת בפרט. ואחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי, זה: איך זה יכול להיות שראש של 600 יורו עושה את כל הדברים הללו ובצורה כה משמעותית.
ה SPU ריגש אותי עד כדי כך שכמעט כל תקליט חדש או ישן ששלפתי מהספרייה, הייתי "חייב" קודם כל לשמוע איך הוא מנגן תחתיו ולאחר מכן, להחליט אם זו הייתה הבחירה הנכונה.
היופי הגולמי שניתז מהאלבום בהאזנות הראשונות, מביא את המאזין לחשוב על מת'ני של פעם. ללא שום יכולת להבדיל שזהו אדם אחד- אשר הפעיל בעזרת אביזרים ממוחשבים בעיקר, את כלי הנגינה הרבים שמנגנים באלבום.
יש כמובן להאזין עוד ועוד כדי להפריד ולגלות את הצלילים והניואנסים הרבים שיש בכל שנייה ושנייה ביצירה האדירה הזו של מת'ני.
אני חושב שזה המגבר הזול ביותר שסקרנו עד היום, ובשורה התחתונה הוא לא רק עובד אלא גם "עושה מוזיקה". אהבתי אותו במיוחד ברוק, בפופ, בבלוז ובהקלטות לא מדהימות שהרוויחו משהו מאופיו הסלחני.
אין להסיק מכך שלא נהנתי מהקלטות יותר טובות או ז'אנרים אחרים, בהחלט כן כפי שבטח למדתם מסשן ההאזנה.
סאונד הבית של חברת אודיו ספייס בהחלט מגיע גם כאן לידי ביטוי. פרזנטציה של סאונד גדול, יוצא, מיד באס מוחשי ומיד בשרני.
בשנות ה 40 לחייו, כאשר ברונסלב הוברמן ידידו, נידנד לו שיכתוב שוב
מוסיקה קלסית, תזמורתית. את היצירה הראשונה שכתב מאז שנשבע שיעסוק אך ורק במוסיקה לסרטים,
כתב לכינור סולו בליווי תזמורת.
זהו הקונצ'רטו לכינור היחיד שכתב וולפגנג קורנגולד ואת היצירה הוא הקדיש, ללא אחרת מאשר
אלמה מאהלר, אלמנתו של גוסטב שהיה השראתו הגדולה ביותר אי פעם, מצעירותו.
