בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
בין התכונות המיוחדות יותר נמצא את נושא האלחוט שמיד נתעמק בו, יחד איתו יציאות מאוזנות, שלט רחוק, ווליום קונטרול ומארז נאה בגודל מלא.
בגיזרת הסאונד אנו מגלים מכשיר בעל טונאליות מאוזנת עם פתיחות בתחום העליון (אך ממש לא בהיר) בעל פרזנטציה תלת מימדית עם המוזיקליות המוכרת של חברת אלקטרוקומפנייט.
השילוב של היחידה האלחוטית עם הפרזנטציה המיוחדת גורמת לי לחשוב שחברת אלקטרוקומפנייט מצאה לעצמה נישה מאוד מעניינת בתחום העמוס הזה.
זוהי אחת מיצירותיו של סאן סאנס שהביעה את גדולתו כמלחין ולא רק כפסנתרן, או כמנצח והיוותה
קרש קפיצה, או אבן פינה באופן מסוים, לעדות התפתחותו כמוסיקאי בין מוסיקאים.
את הקונצ'רטו מס אחד לצ'לו- כתב שהיה בן 37 בשנת 1872.
הוא כתב והקדיש את היצירה לנגן הויולה דה גמבה, שהיה קשור למשפחה מיוחסת
של מוסיקאים אשר היוו את הארגון העליון לקונצ'רטים בצרפת. את היצירה טולברק ניגן כסולן בבכורתה שנה
לאחר מכן ב 1873.
זה אומנם לקח כמעט שלושה חודשים אך היום סופסוף ניתן לסכם.
בהיבט הגלובלי השנה ציינו 30 שנה לתערוכה. היא היתה הגדולה ביותר אי פעם, נוספה קומה שלמה של חדרים באחד הבניינים ובאמת שהיו יותר חדרים משניתן לספוג בארבעה ימים.
גם בתחום הביצועים חשתי השנה באיזון מסויים. מצד אחד היו פחות חדרים ממש גרועים מצד שני היו גם פחות חדרים מלהיבים לטעמי.
אני חייב לציין שאף אחד מהחדרים לא הצליח לשחזר את התלהבותי מהחדר של Tidal ו Da-Vinci בשנה שעברה.
מהשמיעה הראשונה האלבום "דיבר" אלי.
האלבום מכניס אותך מהר לאווירת כנסיות
ולא רק בגלל התכנים שלו.
אוכל לסכם את הסקירה באומרי שהיאנג הוא ממיר דיגיטל לאנלוג קטן ומוכשר בו משולבת כניסת USB אסינכרונית בעלת מאפיינים סוניים דומים ל- hiFace המקורי אך עם תמיכה ברזולוציות גבוהות עד 32bit/384khz.
כממיר נטו הוא מצטייר לי כמוזיקלי מאוד עם טונאליות מאוזנת אך על הצד המלא יותר (לא כהה דווקא).
אני מרגיש שחברת M2TECH הצליחה לעמוד ביעד שלה והוא ליצר ממיר דיגיטל לאנלוג מוכשר בעל יחס עלות תועלת מצויין.
ג'וליה פישר היא אחת מהכנרות העולות בשמי כוכבי המבצעים כיום.
היא מציגה לנו הפעם ביצועים לשתיים מהיצירות היפות ביותר לכינור ושל בראהמס בפרט.