עכשיו 16/01/22 21:07
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הפונו סטייג' של Lehmann לא הצליח לעצור ולהסתיר את התשוקה והלהט של ולדימיר אשכנזי מנגן את הקונצ'רטו ה- 2 של רחמנינוף. הפסנתר נשמע מפורט ובעל נוכחות משמעותית. התזמורת נשמעת מופרדת היטב ונראה שלא מאבדים כלים. הדינמיקה מוחשית, הן של הפסנתר והן של התזמורת.
בחודש מרץ בשנת 1953 נפטר יוסף סטאלין האיום. בחודש דצמבר באותה השנה- יבגני מרווינסקי, יחד עם תזמורת סט פטרסבורג הענקית, מבצע את קונצרט הבכורה לסימפוניה העשירית של דימיטרי שוסטקוביץ. היצירה הזו, יחד עם הסימפוניה שבאה אחרייה, נחשבות עד היום ליצירותיו הבשלות והמוצלחות ביותר שכתב. אפלוליות, לחץ ומוטיבים אוטוביוגרפיים המציירים את דמותו של סטאלין, אך בד בבד את זו של המלחין עצמו שזורים בה לכל אורכה...
לטעמי ה- 3.7 הוא רמקול מדהים בכל קנה מידה. הוא "אוכל" כל סיגנון מוזיקלי, מסוגל לנגן מצוין בכל SPL, יש לו סאונד גדול יחסית, טונאליות מאוזנת, אין לו בעיה לנגן מוזיקה בכל סקאלה כולל סימפונית, ולטעמי יש לו את הדינמיות הקרובה ביותר לדינמיות של צליל טבעי. אבל יותר חשוב מכל זה, ה- 3.7 תופרים יותר יפה מכל רמקול אחר בו נתקלתי את האהבה למוזיקה עם האהבה לאודיופיליה. שום דבר אינו "בלתי שמיע", ויחד עם זאת מקבלים שיחזור אודיו מדויק וריאליסטי.
הפרק השני הוא האהוב עלי ומלינקוב עושה זאת על פי דעתי האישית טוב משוסטקוביץ בעצמו, בנו ונכדו יחד. הפרק מתחיל בליווי מסקציית המיתרים בצורה שנותנת מצע עשיר ורומנטי לפסנתר שמגיע בלחישה אחריהם. מלינקוב פוצח בתווים הראשונים על גבול השקט שהוא הצליח להוציא מהגראנד פיאנו בהקלטה. תווים יפים וענוגים בנושא מקסים. למניקוב יכולת הבעה אדירה והפרק הזה על כל שבעת הדק' שלו, שווה את הדיסק כולו!
הראש הזה הוא כנראה היקר ביותר ששמעתי אצלי בסט אי פעם, והתרגשתי מאד לשמוע אותו בשעות הראשונות, מה גם שההרגשה הזו המשיכה הלאה בכל יום שהגעתי הביתה והדלקתי את המערכת. תחושת ההתרגשות הזו לא הפסיקה כמו עם שאר הציוד שאנו קונים בדרך כלל כאשר ירח הדבש מסתיים. לאורטופון אנה יש יכולות שלא שמעתי מראשים אחרים אצלי בסט אפ, אך במקביל אין לה כמעט “סאונד\צבע” משלה, משהו שמאד מאד קשה להשגה כפי שידוע לכולנו.
בסה"כ אני יכול להגיד שנהנתי השנה מהפסטיבל. בערך כמו בשנה שעברה. אומנם הייתי רק ביומיים האחרונים, לא הכל היה ג'אז, וכנראה שלא נדע מה היה קורה אם לא היו הביטולים (נראה לי שפחות מוצלח) אבל אני שמח שהלכתי. ריבס היתה אמורה להיות ההופעה שהכי אהבתי, אבל איכשהו דווקא ההופעה של פארלטו השאירה אצלי משקע יותר מתמשך.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות