עכשיו 19/12/18 02:00
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
זהו ללא ספק ראש מאוזן מאד, שנוטה לצד החם של הסקאלה והחסרונות שלו עומדים בצל היתרונות ללא ספק. הפאנצ' והפרזנטציה שלו הביאו אותי להוציא תקליטים שונים, שאני ממעט לשמוע כיום.
רוק, מטאל, בלוז ועוד- מתנגנים נפלא דרכו וה BABELE מצליח להביא מוסיקה והמון דרייב לחדר האזנה. אלמנט לא קל לקיים כלל וכלל.
אחת מהאופרות ומהיצירות הקלאסיות בכלל, שיכולה לגרום לי לדמעות ולסערת רגשות ממוסיקה מדהימה ביופייה באמת. ללא ספק שער כניסה, לעולם האופרות האדיר והענק כל כך. שכיום כנראה מקבל אף יותר במה ומעריצים מהמוסיקה האינסטרומנטלית. אני עדיין לא "שם" ..אך יודע גם לגוון לעצמי עם לא מעט יצירות בז'אנר האופראי.
באס עמוק, תחום גבוה פתוח, מלא ניואנסים, ללא שמץ של גרייניות אך גם לא מוחלק יתר על המידה או מעורפל. עם התקפה מהירה לאורך כל הטווח הטונאלי (למעט התחום הנמוך ביותר) אך גם עם יכולת לשמור על decay טבעי - כזה שאינו נקטע באיבו אך גם לא נמתח כמו מסטיק. נוסיף יכולת לשחזר מהות מוזיקלית מגוונת, מסגנונות בעלי מקצב איטי ועד טרקים כסאחיסטיים ופרזנטציה תלת מימדית בעלת רוחב ועומק מרשימים עם דמויות סטראו בעלות גודל שפוי.
נכון, זה לא מאסטר-פיס, ואפילו הרבה פחות טוב מ- Stardust, אבל אני באופן אישי לא הייתי אפילו מעלה על דעתי לוותר עליו.
זה אלבום חמוד, של אמן שאני אוהב, שגם אם היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח בבחירת חומרים/עיבודים אחרת התוצאה עדין נחמדה ואותי לפחות מהנה.
ה- DNA המוכר של החברה. שפע של מוזיקליות, לא חסר בשר למטה, ובתחום העליון הרגשתי עוד קצת התקרבות לסאונד יותר מודרני בלי ארטיפקטים ובלי תוספת מלאכותית של אינפורמציה. ה- USB הבנוי שמיש לחלוטין ואני לא רואה שום צורך להשתמש בהמרה חיצונית של USB ל- SPDIF. מימוש ה- DSD מצויין ומאוד הפתיע אותי, בטח למכשיר במחיר כזה. נכון לרגע זה, זה הממיר הראשון שהייתי ממליץ לבדוק בגזרת המחירים הזו. התרשמתי מאוד.
אחד הדברים שאני אוהב בקונור זה אפקט מנהרת הזמן שהיא יוצרת אצלי. שכן מעבר לפרייזינג המעניין והסאונד הצרוד, הקול שלה מטיס אותי ישר לתקופה שהוקלט.
זה קורה לי הרבה פחות עם הזמרות האלמותיות (פיצ'גרלד, וואהן וכו') שלביצועיהן אין ממש זמן.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות