בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
חברת איזו-טק בהשוואה לאחרות, לא מתעסקת עם פירוטכניקה, גאדג'טים, כפתורים, או מסכים זוהרים. זהו מוצר המעוצב באיפוק, אך באיכות ללא פשרות. זהו מפצל\פילטר חשמל שנראה ומרגיש מליון דולר ובנוי כמו "מוצר מן השורה".
בגזרת הסאונד, אין תפל, אין אפור. יש שחור ולבן! יש צבעים! יש המון כוח ויש המון ברק.
בסופו של דבר, היכולת של הסיגמס להכניס קצת פלפל, או לאסוף את כל מה שמתעייף בדרך ולהחזיר אל הסיגנל- מרשים.
השיר הבא, שיר מחאה! (מה שוב, טוב כן. בשביל זה אנחנו פה לא?) , שאול מופז.
בעצם שיר שנכתב לרמטכ"ל אהוב, שר תחבורה מושלם, ראש ממשלה בשאיפה, ועוד אילו תפקידים אשר הוא ממצב את עצמו אליהם (גבר גבר ).
הייתי מגדיר אותו רמקול להרפתקנים. עיצוב מטורף שדואג לעשות שימוש בכל צבע וצורה גאומטרית.
באס אימתני אך גם רך ונעים, מיד באס עם משקל משמעותי, וגבוהים בין כהים לסופר מחודדים כתלות בפוזיציית המאזין והתדר.
הנה מצאתם לכם הרפתקה, נראה אתכם מאלפים את הרמקול הסורר ועוד מעבירים אותו גם את מבחן בת הזוג.
אני ממליץ על האלבום הזה, לכולם.
השירה של מוריסי, הגיטרה של מאר, הבאס של רורק, התיפוף המושלם של ג'וייס , ספק מתי יהיו לנו 4 חבר'ה כאלו. ללא ספק מהלהקות האלו כמו הפיקסיז, שבאו, שיחררו כמות עצומה של חומר במעט זמן ונעלמו.
גאונים של רגע .
הייתי מגדיר את ה- SS-010 כ- state of the art של המגברים הטרנזיסטוריים. בעל צליל מלא, שופע, לא חסר לו שום גוון בפאלט הצבעים, אך חשוב לא פחות הוא גם לא עושה שימוש מוגזם בשום גוון ספציפי.
נוסיף על כך מוזיקליות ללא פשרות, החל באספקטים תזמוניים כמו קצב, ומיידיות, נתבל ב- "שקט" ורקע שחור משחור ונגיע עד לאספקטים יותר אמורפיים כמו הרגשה של שיחרור וחוסר מאמץ.
ביום הראשון "לחופשתו" בקיץ 1906 התחיל מאהלר, לכתוב את הסימפוניה הגדולה ביותר שלו,
כך בדיעבד הסתבר - הסימפוניה השמינית, או בשמה המסחרי - "סימפונית האלף".
השם "סימפונית האלף" הגיע ממספר המשתתפים העצום שמאהלר השתמש בהופעת הפריימירה.
כן, זאת לא טעות. 1,000 משתתפים ניגנו ושרו ביצירה הזו, כפי שמאהלר התכוון.
היא היצירה שכתב לסולנים ולא רק השתמש בהם, אחת המוערכות ביותר שלו, ללא ספק.
