בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
לטעמי ומניסיוני, קיימות שלוש סיבות להרכבה עצמית של כבלי חשמל:
• חיסכון כספי ניכר, יחסית לכבלים מסחריים איכותיים ברמה גבוהה.
• איכות צליל גבוהה יותר מאשר כל כבלי החשמל המסחריים, בכל מחיר שהוא, אותם בחנתי.
• התאמת חתימת הצליל של כבל החשמל למכשיר אליו הוא מחובר, לצליל הכללי של כלל המערכת ולטעם האישי וההעדפות האישיות של בעל המערכת.
שוסטקוביץ מצליח להכניס את המאזין לטראנס מוסיקאלי אדיר, לכל אורכה.
משקט קודר ועד לרעש המלחמה – אשר מגיע מתזמורת אדירת מימדים.
כמעט בכל העת מתנגנת לה מלודיה מקסימה, שמאפשרת כבר להבין שסטאלין האיום נפטר והמלחין יכל להשתחרר קצת מכבליו הקומוניסטים.
אני מניח שכבר הסקתם מההקדמה הארוכה, מסשן ההאזנה ומהטון הכללי בו כתבתי את הסקירה שמאוד נהנתי לארח את האורסה אצלי.
בהנתן המגבלות (באס, תיכף נגיע לזה) זה ממש לא עניין טריוויאלי.
אפילו אגדיל ואומר שזה בין הרמקולים שהכי נהנתי לשמוע כאן, רק שיש לקחת בחשבון שחלק נכבד בהרגשה הזאת קשור גם לעניין נוסטלגי המפורט בתחילת הסקירה.
האלבום זורם, מלא ברגש ובאנרגיות מדהימות, אשר יוצאות אל המאזין באופן נהדר, מהגיטרה ומהליווי גם כן. טכניקה של אלתור לצד מלודיות כתובות מראש, מביאים את המוסיקה לגבהים אחרים והוא נשמע פחות ופחות מלוקק, או מאולץ ככל שנכנסים לעומקו.
יידוב והחברים יודעים את העבודה וניכרת תחושת הניסיון המוסיקאלי שלהם והבגרות כמובן שהם הגיעו אליה, בייחוד משלמה יידוב.
המפגש הראשון (לפחות לצורך סקירה) עם חברת Unison Research התחיל מבחינתי ברגל ימין.
מצאתי את הנגן מהנה מאוד להאזנה, בוודאי בז'אנרים שאני אוהב במיוחד, בעל אופי יחודי, רשימת פיצ'רים מכובדת ואף מפתיעה (בעיקר הכניסה הדיגיטלית שלא נבחנה ואפשרות השדרוג).
וירטואוזיות הכינור חשובה פה מאד, אך הרגש הבלתי נתפס שצ'יקובסקי מחדיר ביצירותיו נמצא גם כאן בשפע. המלודיות שמשתרכת לכל אורך היצירה וביחוד בפרק האחרון שאפילו שמו מרמז על העונג בשמיעתו מביאה את המאזין לא להניח אותה לרגע.
טכניקה רבה מוטבעת בפרק השני דווקא שמצריך מהכנר להיות במיטבו אך לא לאבד לרגע את הקווים המקסימים שהתחילו עוד במדיטישיין.
