בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
וואו, המוצר הזה מיוחד. נכון, לא תמיד לחיוב, צורת ההפעלה לא כל כך נוחה (לפחות עבורי), התאמת הציוד הנלווה התגלתה כמשימה קשה מהרגיל וצורתו הפיזית לא תקלע לכל טעם.
ולמרות כל זאת, היכן שבאמת חשוב, בתחום החוויתי, בתחום המוזיקלי והחיבור למוזיקה, המוצר הזה הצטיין אצלי ברמה שאף מוצר אחר לא הגיע אליה עד כה.
מס' שבועות של האזנה מחדדות את המסקנה כי מדובר באלבום הטוב ביותר של דיקלה.
הוא אכן רגשני מאוד, וככזה גם ערבי מאוד. ערבי בעיקר במבנה השירים, בסולמות ובקטעי הכינור המלווים, וגם במידה מסוימת בשירה.
הוא רצוף בשירים מעולים, בעיקר תשעת הראשונים שאינם שומטים לרגע את המתח, העצמה והדינאמיות.
יש פה ראש שמעביר את התקליט בזרימה מאד טבעית, חיה וקולחת, אך הכי חשוב – מרגשת. זה אחד הראשים המרגשים ששמעתי בחיי ואצלי במערכת בפרט. ואחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי, זה: איך זה יכול להיות שראש של 600 יורו עושה את כל הדברים הללו ובצורה כה משמעותית.
ה SPU ריגש אותי עד כדי כך שכמעט כל תקליט חדש או ישן ששלפתי מהספרייה, הייתי "חייב" קודם כל לשמוע איך הוא מנגן תחתיו ולאחר מכן, להחליט אם זו הייתה הבחירה הנכונה.
לני ברנשטין שנפטר בתחילת שנות ה 90 היה אחד המנצחים האמריקאים
ובכלל, הטובים ביותר בעשרות השנים האחרונות וכישרונו היה פנומנאלי.
תזמורת ניו יורק הוציאה מארז מיוחד של 60 דיסקים עם כל הקלטותיו הסימפוניות של לאונרד ברנשטיין.
המארז המהודר כולל גם ספר רחב יריעה עם טקסט המספר על שנות ברנשטיין בניו יורק,
על הקלטות מיוחדות שעשה עימם וכמובן תמונות שלא פורסמו מעולם, של ברנשטיין באולם הקונצרטים יחד
עם התזמורת, טכנאי ההקלטות ועוד.
ה D100 התגלה כבסיס איתן לתדרי הבס והמיד בס והצליח להעביר אותם כמו שהם.
האוויר בין הכלים והדינאמיות המצוינת הן בנגינה והן בהקלטה נשמרו במפתיע, והדיסק של ראווה בהופעה במונטריול, פשוט הביא את ה ATOLL לרשימה אחרת לגמרי ממה שהנחתי אותו לפני רגע.
ה D100 מצליח לשחזר מוסיקה עמוסה מז'אנרים שונים כמו מטאל נורווגי אפל וחזק במיוחד, ועד מוסיקה גרובית ודינאמית להפליא, כפי ששמעתי אותו עושה להופעה החיה לכבוד מיילס דיויס.
בשנות ה 40 לחייו, כאשר ברונסלב הוברמן ידידו, נידנד לו שיכתוב שוב
מוסיקה קלסית, תזמורתית. את היצירה הראשונה שכתב מאז שנשבע שיעסוק אך ורק במוסיקה לסרטים,
כתב לכינור סולו בליווי תזמורת.
זהו הקונצ'רטו לכינור היחיד שכתב וולפגנג קורנגולד ואת היצירה הוא הקדיש, ללא אחרת מאשר
אלמה מאהלר, אלמנתו של גוסטב שהיה השראתו הגדולה ביותר אי פעם, מצעירותו.
