בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
דמויות סטראו על הצד הגדול אך בתוך במה גדולה ומרווחת המאפשרת להן לא להיות מנופחות וצפופות וכן בעלות נפח תלת מימדי ולא "פלקטיות". סאונד עם תחושה משופרת של דינמיות וחיות מבלי להשמע חסר נשמה, אובר דינמי או רובוטי.
בצד הטונאלי יש לנו תחום תחתון מאוד מורגש, מיד מלא גוונים ותחום גבוה מעודן שמעניק תוצאה מעט חמה בסה"כ אך לא ממש על חשבון פירוט וסימני אווירה.
בקיצור מי שסגנון הסאונד הזה מדבר אליו, ומחפש ממיר שהוא קצת שונה מ"עוד מוצר מדף", בהחלט שווה לשמוע.
עדיין באוסטריה. מטיילים בנבכי המאה ה 19. חשבתי להקדיש את הסדרה הבאה לאנטון ברוקנר.
מי שעדיין לא מכיר את יצירותיו של ברוקנר, כולי תקווה שאוכל להכניס אותו אט אט אל נבכי הלחנים, הדרמות
והמסתוריות הפשוטה של אנטון ברוקנר. מי שכן מכיר, אני מניח שיקבל אולי פרספקטיבה שונה מפעם לפעם,
או סתם חומר קריאה עם הקפה מידי תקופה. בכל מקרה, יהיה מעניין מאד.. (טוב נו.. תלוי את מי שואלים )
השילוב היה מוצלח מבחינתי. לא היתה "בריחה" מוגזמת לשום כיוון סוני, והיה ניתן להנות מהתוצאה ממש בכל סוג מוזיקה, אקוסטית, מוגברת, ווקאלית, אינסטרומנטלית, ג'אז, בלוז, קלאסית, פופ, רוק. הכל.
יש בפועל רק דבר אחד שבאמת חשוב לי, וזה שהסטאפ השלם "ינגן מוזיקה" ולא רק ישמיע אותה. ואת זה צמד ה- Valvetים עשה מבחינתי בצורה ראויה להערכה. במילים אחרות אין לי בעיה לחיות עם הסאונד הזה, ובהתחשב במחירו הצנוע יחסית, מצבנו טוב.
כאמור, הביצועים נשמעים מדהימים ביופיים והכותר מומלץ גם לאלו שלא מתחברים, או התחברו אי פעם למוסיקה קאמרית.
המכלול כולו מציג את עלית המוסיקה הקאמרית, גם אם בפועל "שכחו" מקצתן של היצירות המבוצעות ברחבי העולם במשך שנים.
פסטיבלים מסוג זה, שהגב' ארגריך ובנק BSI מקיימים בכל שנה בלוגאנו, חשובים מאין כמותם.
רוצים כבר את השורה התחתונה? לא האמנתי שמוצר במחיר כזה יכול להגיע לרמה שהציגו צמד המונובלוקים של תדי.
יש בהם קסם מיוחד - דיוק, ניקיון, דינאמיות ושליטה מצד אחד, ואופי טונאלי מפנק עם באס מאסיבי וגבוהים מעודנים מצד שני.
בעבר הגדרתי מוזיקליות כשילוב של תחושת קצב עם תחושת שקט. אם זאת ההגדרה המלאה ה- MB100 מקבל ציון 100.
שילוב התכונות מאפשר להנות ממגוון מאוד רחב של ז'אנרים מוזיקליים.
must audition למחפשים מגבר בתקציב שכזה.
טוסן מנגן בצורה נהדרת לאורך האלבום כולו. הנגינה היא מאופקת, מינורית, בלי שטיקים ובלי זיקוקין. אבל דרך הנגינה הוא מצליח לשדר כ"כ הרבה רגש ועומק, שפשוט מרגישים כמה המקום והמוזיקה זורמים בכל נים בגופו. בחירת הקטעים המצויינת, מ TRADITIONALS ועד מלחינים כמו BECHET, MORTON, ELLINGTON וגם MONK (שם הדיסק אגב מגיע מהקטע שהוא כתב), לוקחת את המאזין למסע בזמן ובמקום אל שורשי המוזיקה השחורה בארה"ב.
