בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
יצא שאהבתי את המיוזיקבוק 25 בגרסתו החדשה באופן משמעותי יותר מאשר את ה- 10 בגרסתו הקודמת. יותר מהכל בגלל שחתימת הצליל שלו כבר הרבה יותר קרובה לטעם האישי שלי (את הקודם הגדרתי "מודרני", לזה מבחינתי יש "טאץ'" מודרני), שמחתי על הגיין הסטנדרטי יותר (וניתן לכיוונון) ונהניתי מרשימת הפיצ'רים האינסופית הכוללת בין השאר קדם מגבר מלא, ממיר (כולל USB), סטרימר (חוטי, אלחוטי ותומך באיחסון מקומי), נגן תקליטורים ואפילו יציאת אוזניות.
טטצלאף ממשיך להדהים בכל רגע ובכל פינה ביצירה ויחד עם הליווי המלכותי של תזמורת הרדיו בהנחייתו של הבולדוג -
יארבי.. הלייבל מצליח להוציא כותר מרשים ביכולות, בסאונד ובמוסיקה מרגשת מאין כמותה.
זהו אחד הכותרים הטובים של שנת 2011 ללא ספק וכמובן הגיע בהפתעה רבה, כמו בכל פעם שהקונצ'רטו לכינור של
שומן מופיע, אך לא רק.
המפגש הראשון (לפחות לצורך סקירה) עם חברת Unison Research התחיל מבחינתי ברגל ימין.
מצאתי את הנגן מהנה מאוד להאזנה, בוודאי בז'אנרים שאני אוהב במיוחד, בעל אופי יחודי, רשימת פיצ'רים מכובדת ואף מפתיעה (בעיקר הכניסה הדיגיטלית שלא נבחנה ואפשרות השדרוג).
התשיעית היא סימפוניה אדירה, מלודית אך מהצד השני מאד ייחודית, בבניה, בצורה
ובהשפעות שמאהלר החדיר לתוכה. זוהי הלווייתו הוירטואלית של גוסטב ללא ספק
ולא מעט ממנתחי יצירותיו תיארו אותה כפרק הפרידה שלו מהעולם.
גוסטב מאהלר נפטר כשנתיים לאחר סיום כתיבת התווים הללו ומעולם לא שמע
את היצירה מתנגנת באולם הקונצרטים.
הפונטיין מייצג עבורי שילוב נהדר של ותיק ומודרני, דיגיטלי ואנלוגי, מוזיקליות ואיזון, רגש ודיוק.
התחום הדיגיטלי שלו מזכיר לי את המכשירים המודרניים יותר, הנתונים והטכנולוגיה מחזקים את הכיוון הזה. אך הסאונד הכללי שלו לא הולך לכיוון האנליטי שלעיתים מוצרים כאלו מייצרים. הוא אנושי, מוזיקלי, יודע לייצר עדינות אמיתית ועושה כל זאת בסאונד מאוזן ונקי בלי שטיקים וטריקים.
זהו אחד המכשירים הורסטיליים ביותר שנתקלתי בהם, וכל אחד מהפיצ'רים מרשים בפני עצמו.
הסאונד המתקבל מצוין והפסנתר משולב בתזמורת באופן מופלא ולא במפתיע.
סאונד הפסנתר עשיר לעין ערוך מזה של הכינור והיכולת להתבטא וליצור דינאמיקה מלאה ורחבה, גבוהה יותר.
אני כמובן רגיל לשמוע את הכינור נכנס כבר בהתחלה, אך שהפסנתר "פורץ", יש מן הרגשה
של "חידוש" מרענן.
