בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ניקח את אחד הממירים שאני הכי מעריך בשוק היום, ונוסיף לו כמה פיצ'רים "שטחיים" כגון כניסת USB התומכת 24/192, בחירה בין שני פילטרים ותצוגת תדר דגימה.
אני די משוכנע של- HD25 יש יותר רזולוציה בתחום הגבוה עם יותר סימני אמביאנס ומבלי לוותר על אותה "חלקות" מוכרת ואפילו יותר עושר הרמוני שגם ככה לא היה חסר ב- 20. הסה"כ מעניק תוצאה יותר דרמטית ותלת מימדית, אך לא בסגנון היבש/מודרני אלא מוזיקלי, דרמטי ופשוט מהנה.
ההאזנה הראשונית יכולה להיות קצת מתישה, גם למכורים. הקול המאנפף, רק גיטרה, הקלטות שבחלקן לא משהו, אלמנט "מספר הסיפורים" של פולק דרומי ודילני טיפוסי וכו'. אבל האזנות נוספות מזקקות את היופי, את המלודיות, ואת הטקסטים.
יש כאן, מסתבר, גם 15 שירים שלא יצאו בעבר לאור. יש שירים נהדרים, שאיכשהוא לא זוכר שנתקלתי בהם, או שכחתי שנתקלתי.
בסה"כ- תענוג.
אני מניח שכבר הסקתם מההקדמה הארוכה, מסשן ההאזנה ומהטון הכללי בו כתבתי את הסקירה שמאוד נהנתי לארח את האורסה אצלי.
בהנתן המגבלות (באס, תיכף נגיע לזה) זה ממש לא עניין טריוויאלי.
אפילו אגדיל ואומר שזה בין הרמקולים שהכי נהנתי לשמוע כאן, רק שיש לקחת בחשבון שחלק נכבד בהרגשה הזאת קשור גם לעניין נוסטלגי המפורט בתחילת הסקירה.
דודמאל ו DG הוציאו דיסק המשלב את האוברטורות הפנטזיות, של צ'יקובסקי.
צ'יקובסקי היה קורא מחזות נלהב ואוהב תיאטרון ידוע ביותר.
באותם השנים שחי והלחין מוסיקה, ברוסיה המחיזו כמעט אך ורק שקספיר ולא מעט מהמוסיקה מאותן
השנים הושפעה אומנותית, מההילה השקספירית שהתחוללה שם.
הלייבל יחד עם גוסטבו, החליטו להקדיש את הכותר לשקספיר ולמה שיצא תחת ידיו של צ'יקובסקי
בהשראתו כאמור.
זאת לא היתה בדיוק סקירה סטנדרטית. אבל אני לפחות הרגשתי שלמדתי הרבה מצמד ה- QM10. נהניתי מאוד משילובם בסטאפ המשני, וצר לי להפרד מהם.
אני מאמין שלהרבה אנשים זאת פנטזיה שיהיה קשה לממש אחרת. גם צמוד לקיר ולא מפריע, גם מראה שיקי ומודרני וגם, בקונפיגורציה כזאת, סאונד גדול עם באס נמוך ושפע יכולות.
מעקמים את אפם למשמע המונח New Breed. המהדרין אף יתכבדו בנחירת בוז
מזלזלת, והמהדרין גלאט אף ירחיקו עד כדי שליחת הודעה פרטית לאלוני ואפי
המבקשת למחוק את הסקירה הזאת, כיוון שזה פורום שעוסק במוסיקה ולא בשתן גמלים.
