בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אם היתה לי תחושה דומיננטית במשך התקופה שהשתמשתי (והאזנתי) למיוזיקבוק 10, היא שבעוד בדר"כ בתחום הזה יוצא לי להשתמש במוצרים שמגיעים ומתקדמים לאט לאט מהעבר, המיוזיקבוק כולו עם הפנים לעתיד.
זה מתבטא באיך שהוא נראה, איך שהוא מרגיש, מה שהוא יודע לעשות והסאונד שהוא מייצר.
המיוזיקבוק מביא לשולחן סט פיצ'רים מרשים, החל מתמיכה מלאה בכל הרזולוציות הרלוונטיות היום, דרך קדם מגבר מלא ואנלוגי (כולל כניסות אנלוגיות) ועד מגבר אוזניות בילט אין.
מעקמים את אפם למשמע המונח New Breed. המהדרין אף יתכבדו בנחירת בוז
מזלזלת, והמהדרין גלאט אף ירחיקו עד כדי שליחת הודעה פרטית לאלוני ואפי
המבקשת למחוק את הסקירה הזאת, כיוון שזה פורום שעוסק במוסיקה ולא בשתן גמלים.
הפונו סטייג' של Lehmann לא הצליח לעצור ולהסתיר את התשוקה והלהט של ולדימיר אשכנזי מנגן את הקונצ'רטו ה- 2 של רחמנינוף. הפסנתר נשמע מפורט ובעל נוכחות משמעותית. התזמורת נשמעת מופרדת היטב ונראה שלא מאבדים כלים. הדינמיקה מוחשית, הן של הפסנתר והן של התזמורת.
בחודש מרץ בשנת 1953 נפטר יוסף סטאלין האיום. בחודש דצמבר באותה השנה- יבגני מרווינסקי,
יחד עם תזמורת סט פטרסבורג הענקית, מבצע את קונצרט הבכורה לסימפוניה העשירית
של דימיטרי שוסטקוביץ. היצירה הזו, יחד עם הסימפוניה שבאה אחרייה, נחשבות עד היום
ליצירותיו הבשלות והמוצלחות ביותר שכתב. אפלוליות, לחץ ומוטיבים אוטוביוגרפיים המציירים
את דמותו של סטאלין, אך בד בבד את זו של המלחין עצמו שזורים בה לכל אורכה...
הקראט הוא ראש מעולה שנמצא בתחום ה 1000$ והוא אמצע הליין של חברת Dynavector.
החומרים שממנו הוא בנוי, הם מן המעלה הראשונה. הוא מציג יתרונות רבים של עקיבה (TRACKING) שאין שני לו כמעט,
בתחום המחירים האלו. רפרודוקציה של גוונים ואיזון טונאלי מהמעולים ששמעתי, עד כדי הרגשה מטורפת של "אודיופיליה" לשמה.
גוסטב מאהלר התחיל לכתוב את הסימפוניה העשירית שלו, בסוף ימיו ומעולם לא סיים אותם.
את התווים שישנם, פחות כמה דפים שאבדו, ניסו מוסיקולוגים ומלחינים שונים עם השנים להשלים וליצור גרסאות משלהם
לאיך הסימפוניה הזו אמורה להישמע, אם מאהלר בעצמו היה כותב אותה.
כיום, נוכל לשמוע את המוסיקה של העשירית, אך עם תחושה של אי שלמות מסוימת שמרחפת מעליה בכל עת.
