בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הוא גרם לי להסתכל על התחום הזה קצת אחרת, הוא גרם לי להבין שלמרות דעתי עד היום, אפשר להגיע לרמת סיפוק ממגבר אינטגרייטד גם במחיר כזה.
בשבילי זה המון.
סלחנותו של ה- IN200 לא עמדה לו לרועץ בשום שלב. הוא מעולם לא נשמע פשוט, הוא נשמע תמיד חוויתי ומהנה ובספר שלי זה יותר חשוב מקומפלימנט כזה או אחר.
הסימפוניה מחולקת לחמישה פרקים. כאשר כל פרק מוביל את המאזין בעוצמה מוזיקאלית רעננה
ומצוינת במיוחד בין חלקי הסיפור.
מייקל משתמש בכלי הקשה רבים וכלי נשיפה כאלו ואחרים ככלי סולו- בפרקים מסוימים ביצירה.
הם משמשים כבסיס למוטיבים ספציפיים, הקשורים להשראה ולסיפור המסופר בעזרת המוסיקה כאן ביצירה.
נגן ה- CD מפורט בצורה יוצאת דופן ומרשימה שנתמך טוב ע"י המגבר הצמוד אליו. האינטגרייטד ה- פרימארי ידע להחזיק יופי את האופרה קווינטה שלי ולהזיז אותם כרצונם של הנגנים. כמו כן שואו מבחינה עיצובית, ה- PRIMARE מתלבשים יופי בסלון ולטעמי בכל חדר מוסיקה. הם נראים נפלא ומשדרים עיצוב קלאסי.
קטע הנושא מהבלט המפורסם של צ'יקובסקי נשמע פה גם כן.
קאהן לא חסך בכל הקלישאות בדיעבד. אך בכישרון ובגאוניות אדירים, מצליח להוציא מכל קטע קלאסי
שאולי אבד עליו הכלח כמו זה למשל, יצירה עם אמירה מקורית ופנטסטית של פסנתרן כשרוני במיוחד.
הטריו הפנטסטי מסיים את האלבום ב"שיר ערש" של בראהמס שנשמע באלבום זה
כבלדה ג'אזית מופלאה, כפי שהצליחו קודם להגביה כל יצירה ויצירה שנבחרה עבור האלבום.
שלישיית הכבלים מסדרת המיוזאוס הציגו מוזיקליות, דרמטיות, שקט ותלת מימדיות שלא שייכים לקבוצת המחיר. הם בעלי אופי בשרני ומלא שלא יאכזבו גם אוהבי תחום זה.
ה- SPPC יכול לקחת אתכם עוד שלב בכיוון, ואצלי הוא עבד טוב במיוחד עם שילוב של כבלי החשמל של Purist. עוד שקט, עוד דרמה עוד תלת מימדיות.
אני סבור שבעולם האודיו הדיגיטלי (ולא רק במחשבים) שעלול להיות קצת יבש ואנליטי הם יכולים להשיב שפיות ברוכה ביחס עלות תועלת שעוד לא נתקלתי בו עד היום.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
