עכשיו 18/06/18 03:15
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
הקראט הוא ראש מעולה שנמצא בתחום ה 1000$ והוא אמצע הליין של חברת Dynavector.
החומרים שממנו הוא בנוי, הם מן המעלה הראשונה. הוא מציג יתרונות רבים של עקיבה (TRACKING) שאין שני לו כמעט, בתחום המחירים האלו. רפרודוקציה של גוונים ואיזון טונאלי מהמעולים ששמעתי, עד כדי הרגשה מטורפת של "אודיופיליה" לשמה.
את Sentir עיבד והפיק הספרדי חוויאר לימון, שגם מנגן בגיטרה ספרדית ושותף לכתיבת חלק מן השירים. רוב השירים הם שירי לדינו מסורתיים. מהגרסא הספרדית שרקחו ל"הללויה" של ליאונרד כהן הסתייגתי מעט בתחילה, היום אוהב אותה מאוד. היא שונה מביצועי הסטנדרט האופייניים לשיר, ולוקחת אותו למקום אחר ומעניין.
ה- 1US הוא מכשיר לא קונבנציונאלי. זה מתבטא בצורתו החיצונית, בצליל שהוא מפיק ובפיצ'רים שהוא מציע. הסאונד, מלא, גדול, עשיר, מוכוון תחום נמוך עם קצת roll off בתחום הגבוה מזכיר לי קצת את ה- Atoll אך הולך יותר רחוק ובעל תכונות סוניות משופרות. יש בו מן אפקט "חיות", לא בהקשר הטונאלי (שדווקא מסמן בדר"כ הרבה אמביאנס) אלא בהקשר החווייתי - מיידי שלא כל כך קל למצוא.
חמישה קונצ'רטים כתב 'לודוויג ואן בטהובן' לפסנתר סולו בליווי תזמורת סימפונית. אך אחד האהובים עלי ביותר אצל המלחין ואולי אף בכלל ברפרטואר לפסנתר, זה "דווקא" הרביעי היפה והנינוח. הקונצ'רטו הזה כאמור בין היפים ברפרטואר ושל המלחין הזה בפרט. התחכום יחד עם המלודיות, הלירית והנושאים היפים, תמיד משאירים בי משקעים מחויכים לאחר שאני מאזין לביצוע כזה, או אחר של היצירה המצוינת הזו.
נגן ה- CD מפורט בצורה יוצאת דופן ומרשימה שנתמך טוב ע"י המגבר הצמוד אליו. האינטגרייטד ה- פרימארי ידע להחזיק יופי את האופרה קווינטה שלי ולהזיז אותם כרצונם של הנגנים. כמו כן שואו מבחינה עיצובית, ה- PRIMARE מתלבשים יופי בסלון ולטעמי בכל חדר מוסיקה. הם נראים נפלא ומשדרים עיצוב קלאסי.
סגנון האלבום ממשיך בקווים כלליים ודי ברורים את סגנונו של עומר. אלבום מלודי, וירטואוזי ומרגש. נגיעות מזרח תיכוניות ומקצבים מהירים. אני מניח שדרוש אומץ לב לצאת באלבום סולו בשלב כה מוקדם בקריירה אך לטעמי החלטה זו הייתה נכונה. התוצאה היא אלבום מרגש ויפהפה של עומר קליין.

cron

hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות