בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
השילוב היה מוצלח מבחינתי. לא היתה "בריחה" מוגזמת לשום כיוון סוני, והיה ניתן להנות מהתוצאה ממש בכל סוג מוזיקה, אקוסטית, מוגברת, ווקאלית, אינסטרומנטלית, ג'אז, בלוז, קלאסית, פופ, רוק. הכל.
יש בפועל רק דבר אחד שבאמת חשוב לי, וזה שהסטאפ השלם "ינגן מוזיקה" ולא רק ישמיע אותה. ואת זה צמד ה- Valvetים עשה מבחינתי בצורה ראויה להערכה. במילים אחרות אין לי בעיה לחיות עם הסאונד הזה, ובהתחשב במחירו הצנוע יחסית, מצבנו טוב.
סיבליוס חי בתקופה הרומנטית המאוחרת וכתב קונצ'רטו אחד ויחיד שהקדיש אותו לכינור.
הוא ללא ספק מהקונצ'רטי היפים ביותר שיש בז'אנר.
היצירה בעלת אופי מלנכולי, דכאוני משהו ונשמעת כמעט יהודית בבסיסה. בעיקר בשל
קול הכינור הבודד שנשמע לכל אורך היצירה.
הלחנתו של סיבליוס מאופיינת במוטיבים שונים שזורים במאין פרדוקס, בקרירות ובסאבטקסט
מרשים שמעלה רגשות עזים וחמים.
אנחנו מדברים על פרזנטציה גדולה ותלת מימדית, על דינמיקה מצויינת, על תחום תחתון מלא ובכלל אופי טונאלי על הצד החם ועדיין פתוח.
בפרמטרים חווייתיים אוכל לספר שהוא מוזיקלי, מערב, מפתיע ודרמטי. אולי אנו עושים שימוש תכוף מידי בהשוואה למוזיקה חיה, אך כאן היא בהחלט במקום.
בהקשר של סיגנונות מוזיקליים לטעמי המשולב הזה הוא בין הוורסטיליים בהם נתקלתי, הוא מסוגל לשחזר מצויין רוק, בלוז, פיוז'ן וגם ג'אז, קלאסי וווקאל. אולי את הקבוצה הראשונה במעט יותר כישרון.
התשיעית היא סימפוניה אדירה, מלודית אך מהצד השני מאד ייחודית, בבניה, בצורה
ובהשפעות שמאהלר החדיר לתוכה. זוהי הלווייתו הוירטואלית של גוסטב ללא ספק
ולא מעט ממנתחי יצירותיו תיארו אותה כפרק הפרידה שלו מהעולם.
גוסטב מאהלר נפטר כשנתיים לאחר סיום כתיבת התווים הללו ומעולם לא שמע
את היצירה מתנגנת באולם הקונצרטים.
המיוחד בו היא אותה אחידות ממכרת עליה דיברתי ללא הרף במהלך הסשן, רבדי הטקסטורה שאינם נגמרים, והפרזנטציה המיוחדת הנתמכת כנראה בגובה היחידה ושיטת הקרנת הצליל הדו-קוטבית.
במגרש בו הוא משחק, ה- 1.7 הוא אחד הרמקולים הטובים והמיוחדים ששמעתי ללא שום קשר למחירו. המגרש הזה הוא המגרש האקוסטי, בסקאלה גדולה כמו בקטנה, ג'אז, ווקאל, קלאסית, פולק, קאונטרי עד רוק ובלוז רכים. אך כל זאת למי שמעריך את הצליל הטבעי, את הניואנסים של המהות ופחות את הקצוות והשוויץ.
למרות שיונדי אינו רומנטי כמו רובינשטיין, או בשל מוסיקאלית, כפי שפוליני היה לפני כמה שנים, שהוציא את הנוקטורנים בדוייטשה, גישתו הצעירה, החושבת..ומלאת האווירה, העבירה את היצירות באופן מקסים לחלוטין.
הדינאמיות אשר נותרה בצלילי הפסנתר מאצבעותיו - יוצאת אל המאזין באופן טוב מאד, ואפשר להרגיש, שהוא שקד עליה בלומדה תאורתית וטכנית, לא מעט.
