בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- Reference 2S מספק בדיוק את מה שאני מצפה מקדם מגבר שפופרתי בגיזרת המחיר שלו, ואולי אפילו מעבר.
פרזנטציה די גדולה, תלת מימדית, עוטפת, צליל חם, אומנם מעט קטום בקצוות לעומת טרנזיסטורי איכותי אך לא במידה שגורעת מההנאה מהמוזיקה. עבור רבים זה יהיה אף מהנה יותר.
עבורי החשוב ביותר היה לגלות שזה מוצר שחושף הרבה עידון ועדינות, זאת בשבילי בחינה אמיתית לאיכות המכשיר שה- 2S עבר בקלות. כנ"ל את מבחן המוזיקליות.
אלבום חדש, ה 15 במספר של אחד מגדולי הגיטריסטים של דורנו.
ג'ו סטריאני מוציא בשנת 2010 אלבום מדהים ביופיו אשר מבוסס על הסאונד המקורי
ואהבתו של היוצר הזה למוסיקה איכותית ומשובחת. לא עוד נסיונות להתפתח, או לחדש.
אלבום רוק נעים וקליל עם עבודת הגיטרה המופלאה של סטריאני הענק.
המקום בו ה- ASP תמיד הצטיינו על הסטאפ הנבחן היה כשהיו צריכים להתמודד עם מוזיקה דורשנית, אם יהיה זה רוק קשוח, פיוז'ן או סימפוניה הם הצליחו לרנדר במה גדולה, עם באס מאסיבי ומדוייק ולא לקרוס מעומס כלים.
לאוהבי הבחורה עם הגיטרה, סורי, פחות מתאים, לפחות בסטאפ הנבחן.
הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת.
כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר.
עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.
אם קראתם את הסקירה בוודאי הבנתם שאהבתי מאוד את ה- HD20.
הצליל הטבעי שלו, האיזון הטונאלי (אם כי על הצד המלא של המאוזן), השילוב של חלקות עם פתיחות בתחום הגבוה, מיד עשיר החושף רבדים רבדים של הביצוע ותחום נמוך לא ביישן, כל זאת בשילוב מוזיקליות מצויינת באופן כללי וביחס ל- USB סינכרוני בפרט הם חלק מהסיבות שהופכות אותו לכזה.
ובכלל הכניסה הסינכרונית של ה- HD20 גורמת לי לחזור בי לגבי הנחיצות של USB אסינכרוני.
החמישית נכתבה ע"י מאהלר בתקופה הטובה והיפה ביותר של חייו, זוהי היצירה שלכאורה
מבדילה את הסימפוניות הראשונות המבוססות על לידרים לבין האינסטרומנטליות יותר.
היא הקלאסית והסימפונית ביותר של המלחין ואף על פי כן, מאופיינת במהלכים מאהלריסטים
מובהקים!
