בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
לטעמי ומניסיוני, קיימות שלוש סיבות להרכבה עצמית של כבלי חשמל:
• חיסכון כספי ניכר, יחסית לכבלים מסחריים איכותיים ברמה גבוהה.
• איכות צליל גבוהה יותר מאשר כל כבלי החשמל המסחריים, בכל מחיר שהוא, אותם בחנתי.
• התאמת חתימת הצליל של כבל החשמל למכשיר אליו הוא מחובר, לצליל הכללי של כלל המערכת ולטעם האישי וההעדפות האישיות של בעל המערכת.
אבל חבר אחר, amazon.com, התעקש שאני צריך לרכוש את Changing Places של הטריו בראשותו של Tord Gustavsen. בהוצאת ECM כמובן.
הוא התחיל ברמיזה, פה ושם, אבל כעבור כמה רכישות ראיתי את האלבום כמעט בכל עמוד אליו פניתי באתר. אז החלטתי להאזין לסמפלים.
זה אומנם לקח כמעט שלושה חודשים אך היום סופסוף ניתן לסכם.
בהיבט הגלובלי השנה ציינו 30 שנה לתערוכה. היא היתה הגדולה ביותר אי פעם, נוספה קומה שלמה של חדרים באחד הבניינים ובאמת שהיו יותר חדרים משניתן לספוג בארבעה ימים.
גם בתחום הביצועים חשתי השנה באיזון מסויים. מצד אחד היו פחות חדרים ממש גרועים מצד שני היו גם פחות חדרים מלהיבים לטעמי.
אני חייב לציין שאף אחד מהחדרים לא הצליח לשחזר את התלהבותי מהחדר של Tidal ו Da-Vinci בשנה שעברה.
הסאונד המתקבל מצוין והפסנתר משולב בתזמורת באופן מופלא ולא במפתיע.
סאונד הפסנתר עשיר לעין ערוך מזה של הכינור והיכולת להתבטא וליצור דינאמיקה מלאה ורחבה, גבוהה יותר.
אני כמובן רגיל לשמוע את הכינור נכנס כבר בהתחלה, אך שהפסנתר "פורץ", יש מן הרגשה
של "חידוש" מרענן.
האפשרות הזו לספק מתח רצוף ונקי למוצרים שכאלו יכול להוביל עבורנו, רכישת מוצרים "זולים" יותר מאותו היצרן ועדיין להנות מטכנולוגיה ומסאונד הבית של החברה.
השינויים שהוא יעשה, גם אם הם מינוריים, יוכלו בסופו של דבר לשפר, לסדר או לחזק לא מעט... ובעצם לתקן קטנות, שאף ציוד אחר (כולל כבלים) לא יוכל להם או לפחות לא בעדינות הזו.
הקונצ'רטו לכינור שכתב ברבר, יפה וענוג מאין כמוהו.
כתיבתו התבצעה בכמה מקומות גיאוגרפיים בעולם, כמו שוויץ (שני הפרקים הראשונים)
ובארה"ב מדינתו של ברבר, לפרק האחרון.
כפי שיש ליצירות רבות סיפורים ארוכים וסבוכים, של פוליטיקה, כסף ואגו, גם פה ישנו הפלפל.
היצירה הזו שברבר כתב לכינור, לא הייתה יצירה שכתב לעצמו, או להנאתו הפרטית. אלא יצירה "שהוזמנה"
וברבר קיבל עלייה תשלום.
