בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
בגדול זהו מגבר מדהים. אולי אחד ה-SS הטובים שהיו אצלי בחדר.
הקאראן מבחינתי היה יכול להיות מתופף פרוג. המון אנרגיות. שליטה מושלמת וקורדינציה עילאית. סאונד ללא תווים אמנם, אך שקוף וריאליסטי עם יכולות גבוהות מאד. יש לו לב, אך הוא הרבה יותר "ריאלי" עם ביט כמו שעון.
הקאראן – מסוגל פשוט לקחת כל מוסיקה ולירוק אותה החוצה דרך רמקולים לא קלים מבלי להזיע בכלל.
יש פה גרוב, יש פה ביט, יש פה מוסיקה אבל כל אלו מגיעים בפקטות מאד מסודרות שללא ספק יעירו המון מערכות משנתן.
סיבליוס חי בתקופה הרומנטית המאוחרת וכתב קונצ'רטו אחד ויחיד שהקדיש אותו לכינור.
הוא ללא ספק מהקונצ'רטי היפים ביותר שיש בז'אנר.
היצירה בעלת אופי מלנכולי, דכאוני משהו ונשמעת כמעט יהודית בבסיסה. בעיקר בשל
קול הכינור הבודד שנשמע לכל אורך היצירה.
הלחנתו של סיבליוס מאופיינת במוטיבים שונים שזורים במאין פרדוקס, בקרירות ובסאבטקסט
מרשים שמעלה רגשות עזים וחמים.
אחרי פאוזה עצבנית של שלושה פטפוטי פיזיקה – אנחנו חוזרים לדבר על... הבסיס.
טוב זה פשוט... הכל צריך לשבת על משהו נכון? אבל כמו שכבר למדנו, בפטיפון אין דבר ממש פשוט (למרות שזה באמת פשוט יחסית לחלקים אחרים).
אז הבסיס (Plinth, שסי) הוא אותו חלק שמחזיק את הפלטה.
למדנו על טיבען של תנודות ועל התמודדות איתן בפטיפונים דרך הבסיס. בסופו של יום – אין דרך להעלים אותן באפס זמן, והדרך בה בחר יצרן להתמודד איתן תהווה חלק חשוב בחתימת הצליל של הפטיפון.
אני ממליץ על האלבום הזה, לכולם.
השירה של מוריסי, הגיטרה של מאר, הבאס של רורק, התיפוף המושלם של ג'וייס , ספק מתי יהיו לנו 4 חבר'ה כאלו. ללא ספק מהלהקות האלו כמו הפיקסיז, שבאו, שיחררו כמות עצומה של חומר במעט זמן ונעלמו.
גאונים של רגע .
אני לא בקיא בסגנון מגברי השפופרות של שנות ה- 60/70 על מנת לשפוט האם Audolici כיבדו את הבטחתם לשמור על מאפיני התכנון של תקופה זו. מה שאני כן יודע זה שזהו מגבר מוזיקלי בעל קסם שפופרתי במיד, תחום גבוה פתוח ומשוחרר ומוזיקליות בשפע. השילוב עם ה- WLM היה קסום, אלו שני מוצרים שמדברים באותה שפה, אני סבור שהרבה רמקולים נצילים יחסית יאהבו את ה- I50.
חמשת הנגנים הראו בדיוק מאיזה חומר הם קרוצים והצליחו לעורר באחת היצירות הקשות ברפרטואר הקאמרי -צלילים
ענוגים ומצוינים ללא ספק.
ערב מקסים, ארוך מאד, אך מהנה ומרגש במיוחד. אז בלי הרבה ציפיות או עם דף חלק, אתמול היתה הצלחה וזכיתי
שוב לערב מדהים עם מוסיקה עילאית של ממש.
בעוד שבועיים החוג למוסיקה קאמרית מביא את המת'יאוס פאסיון של באך לא פחות..
ובעוד חודשיים ג'נין יאנסן תגיע לארץ לערב קאמרי יחד עם כמה מהשמות כאן..
