בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המיוחד בו היא אותה אחידות ממכרת עליה דיברתי ללא הרף במהלך הסשן, רבדי הטקסטורה שאינם נגמרים, והפרזנטציה המיוחדת הנתמכת כנראה בגובה היחידה ושיטת הקרנת הצליל הדו-קוטבית.
במגרש בו הוא משחק, ה- 1.7 הוא אחד הרמקולים הטובים והמיוחדים ששמעתי ללא שום קשר למחירו. המגרש הזה הוא המגרש האקוסטי, בסקאלה גדולה כמו בקטנה, ג'אז, ווקאל, קלאסית, פולק, קאונטרי עד רוק ובלוז רכים. אך כל זאת למי שמעריך את הצליל הטבעי, את הניואנסים של המהות ופחות את הקצוות והשוויץ.
צ'ייקובסקי כתב את היצירה במפתח סי, אך החשוב ביותר שהיא הולחנה כמעט כולה בסולם מאג'ורי.
אספקט זה נותן לה תחושה מאד נעימה או קיטצ'ית משהו אם תרצו. לפחות בחלקה.
בפרק הראשון, הנושאים מדהימים ביופיים וזהו החלק היחיד ביצירה שצ'ייקובסקי עובר ממאג'ור למינור ולהפך.
כפי שיהיה ניתן לשמוע, צ'ייקובסקי לא שזר שוב את הנושא המלודי הראשון ביצירה, בשאר הפרקים.
עובדה זאת העלתה תמיהה גדולה בקרב מנתחי יצירותיו. בסקירה אביא את הפתרון לכך, וכן גם השוואה בין ביצועים רבים
ליצירה.
אנחנו מדברים על פרזנטציה גדולה ותלת מימדית, על דינמיקה מצויינת, על תחום תחתון מלא ובכלל אופי טונאלי על הצד החם ועדיין פתוח.
בפרמטרים חווייתיים אוכל לספר שהוא מוזיקלי, מערב, מפתיע ודרמטי. אולי אנו עושים שימוש תכוף מידי בהשוואה למוזיקה חיה, אך כאן היא בהחלט במקום.
בהקשר של סיגנונות מוזיקליים לטעמי המשולב הזה הוא בין הוורסטיליים בהם נתקלתי, הוא מסוגל לשחזר מצויין רוק, בלוז, פיוז'ן וגם ג'אז, קלאסי וווקאל. אולי את הקבוצה הראשונה במעט יותר כישרון.
בדבלין הם החליפו את הדיסטורשן בגיטרות קלאסיות, והחלו לפתח את הסאונד המעניין שלהם.
הקונספט היה לנגן יצירות אקוסטיות, ללא שירה בכלל, כאשר רודריגו מנגן את הליד המלודי,
וגבריאלה את תפקידי הקצב. אבל עיקר הנפח בסאונד מגיע מהטכניקה המופלאה של גבריאלה.
זהו לא בדיוק הקדם שאמליץ למי שאוהב סאונד מנורתי מובהק, אך אני מניח שכמעט כל אוהב מוסיקה שיש לו דרישות אקלקטיות בז'אנרים שונים במוסיקה, יאהב ויעריך אותו מאד. הוא הוביל מוסיקאליות, דינאמיות ויכולות מצוינות בכמעט כל ז'אנר שניגנתי דרכו. נהניתי מאד ממה שהוא יודע לעשות ומהסינרגיה שלו יחד עם המערכת האישית שלי.
מה משותף ל Chet Baker, Paul Desmond, Sir Roland Hanna, Ron Carter, Steve Gadd ו Jim Hall ?
על פניו הרכב שנראה לא משתלב, יותר מדי ניגודים.
אולי היום זה נראה די מוזר, אבל כנראה שמצב הג'אז בשנות השבעים איפשר (או כפה) שילובים כאלה ומוזרים מאלה. זהו ההרכב שאחראי לאלבום המופתי Concertio של הגיטריסט Jim Hall שהוקלט בשנת 1975 ללייבל CTI של Creed Taylor.