בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
כצפוי ה- i3.3 התגלה ככלי מוכשר לשחזור מוזיקלי. אך שימו לב! הוא לא מייפייף, לא צובע, לא מדגיש מיד ולא מפציץ באס.
הוא כן רזולוציוני, פתוח, מציג נכונות טונאלית אם כי על הצד הקליל, מסוגל להעביר מגוון סגנונות מוזיקליים בהצלחה וגם מציג מיידיות וצלילות.
מעבר לתכונות הסוניות ה- 3.3 מציע פיצ'רים מקיפים החל מאפשרויות שליטה ובקרה ועד כניסת נגן נייד על הפאנל הקידמי, יציאת אוזניות וכרטיסי הרחבה. וכל זה במארז נאה איכותי וקומפקטי.
צבעי המוסיקה מגוונים והתיזמור מזכיר בכל עת, את הניצוצות והעושר שיש לסטרווינסקי ביצירותיו.
הולסט בהשפעת מלחינים גדולים אחרים כמו שטראוס, מאהלר ועוד "קרא" לתזמורת אדירה בגודלה ולכלים מגוונים ביותר.
עושר המוסיקה ברגש ובגיוון הצלילים ביצירה, שאורכה כ 50 דק' הוא אדיר.
התערוכה התקיימה בהילטון המקומי ורוב המציגים נדחסו בחדרים קטנים.
הרבה יצרנים נכחו בתערוכה - ג'ון דיבור, וינס של טוטם, אלי גרשמן ועוד. כולם היו חייכניים וענו בסבלנות ואדיבות להמון האודיופילים שחש צורך לתאר באוזניהם את העדפותיו ומערכותיו. מה אני אגיד, גם אני אודיופיל.
קל היה להקשיב לאנלוג בתערוכה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמונטריאול היא גן עדן לחובבי הז'אנר.
הדיסק עם ההקלטה לעיבוד המדהים הזה, יצא תחת הלייבל דוייטשה גרמופון בנוסף ליצירה אחרת שעובדה גם כן, אך לפסנתר אחד ב 4 ידיים, ה- Ma mère l'oye של Ravel.
פלטנב לקח כמה וכמה תנועות, פרקים עיקריים מהיצירה השלמה ופשוט העביר את המוסיקה ל 2 פסנתרים.
הביצוע הוא לעילא. הם מהפסנתרנים הטובים, המוצלחים, המוסיקאלים והמוכשרים שישנם כיום.
עובדה אחת הינה משמעותית מאוד ובלתי ניתנת לערעור עבורי. מאז שהתחלתי להשתמש בשני הספקים האלו, כמות הזמן שאני מבלה בהאזנה למחשב גדלה פלאים, וזה מבלי לחשוב על העניין או לתכנן.
ניתן לומר שבאופן גורף הספקים של תדי תרמו בעידון, בחוויה אקוסטית יותר אמיתית, בשקט, ובפרזנטציה של במה יותר מסודרת ומפוקסת (לא יותר גדולה, אבל יותר מסודרת).
במקרה של ה- V-DAC היה גם שיפור חשוב מאוד באחת הנקודות החלשות של המכשיר, הקצוות הטונאליים.
השישית זאת יצירה שאורכת קצת יותר משעה - מוגשת על פלטה חמה של אינטנסיביות מוסיקאלית
ומשפטי מחץ מהמלחין אולי הכי "קשה" בתקופה.
היא אמנם נכתבה מייד אחרי החמישית, אך בניגוד לשמחת החיים והמזל שחלק היקום לגוסטב,
זו הסימפוניה הטרגית ביותר, או העצובה שהלחין בחייו ומשם גם שמה "TRAGIC" שקיבלה מאוחר יותר.
