בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
בפרק הראשון של סדרת המאמרים האנלוגיים, עובר איתנו אייל על העקרונות הבסיסיים של השחזור האנלוגי בעזרת פטיפון, ובין היתר על תהליך הכנת המדיה.
"כשחושבים על זה – די מדהים שניתן להקליט ולנגן מוזיקה מתקליט. לי, באופן אישי, מהנדס אלקטרוניקה מבציר שנות התשעים עם חיבה מיוחדת לעיבוד אותות דיגיטאליים, הרבה יותר פשוט להבין דגימה של סיגנל לצורך הקלטה, והעברת הדגימות דרך פילטר וממיר דיגיטאלי לאנלוגי כדי לשחזר את הצליל."
מעבר ליופי הצרוף של הנגינה/פרשנות, הרצף המיוחד עושה עבודתו נאמנה ביוצרו תחושת ציפה ממסטלת, שמוטרדת לרגעים ע"י הקטעים המודרניים יותר, שמושכים להיבט המאיים/מסויט.
היצירות בדיסק מסודרות במבנה עולה של מראה כשנקודת המוקד – מוצארט, היא גם נקודת החזרה
בסדר מהופך אל נקודת המוצא. נשמע מעורפל? לא נורא, ברוכים הבאים להזיה..
כפי שנלמד במהלך הסקירה ה- 300D מתאפיין בצליל ניטראלי מבחינה טונאלית, על הצד הפתוח אך חלק, מאוזן אך לא אנליטי, בעל פרזנטציה שפויה אך לא רזה מידי.
ואולי יותר מהכל, כאמור, הוא מוציא הרבה אווירה. זאת תכונה שבהחלט מתחברת לי עם מקורות שעושים אפסמפלינג, ואולי העובדה שה- 300D עושה אפסמפלינג קבוע ל- 384khz תורמת לתחושה הזאת, אך כפי שאתם יודעים רבותי אפסמפלינג היא לא פעולת קסם...
אבל חבר אחר, amazon.com, התעקש שאני צריך לרכוש את Changing Places של הטריו בראשותו של Tord Gustavsen. בהוצאת ECM כמובן.
הוא התחיל ברמיזה, פה ושם, אבל כעבור כמה רכישות ראיתי את האלבום כמעט בכל עמוד אליו פניתי באתר. אז החלטתי להאזין לסמפלים.
כדי להתחבר מעט בכל זאת לנושאים לשמם התכנסנו אקדים ואספר שכאשר נדבר על סוגי שסי של פטיפונים, נמצא שימוש דומה בקפיצים על מנת לבודד את הפלטה והמחט מויברציות שמגיעות מהרצפה. היצרנים משתמשים ב k של הקפיץ ובמסה של הפטיפון כדי לכוון את המערכת לתדרים הרצויים להם – בדיוק כפי שחישבנו למעלה.
Within temptation הם הרכב הולנדי בן בערך 10 שנים. הם יוצרים גות' מטאל עם גוונים של סימפוני מהתחלה ולא ידוע לי לפחות על חילופי כח אדם כאלו או אחרים בלהקה.
הלהקה היציאה עד היום 6 אלבומי אולפן, ועוד כמה "הוצאות מיוחדות" כאלה ואחרות.
