עכשיו 19/08/22 19:49
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הסט האנלוגי הציג שינוי מרענן בנוף האקוסטי אליו אני רגיל. הוא התגלה כשונה מאוד מהסט הדיגיטלי, לעיתים היווה שיפור ולעיתים לאו. מאפייני הסאונד הבולטים של הסט היו תחום עליון פתוח מאוד, תחום תחתון גדול ושמיע אך מעט רפה. הסט האנלוגי הנסקר הרשים אותי בהציעו תכונות נוֹחוּת לא טריויאליות כמד סל"ד אלקטרוני, בקר מהירות מנוע בעל כיוונון עדין ומנגנון VTA מהיר.
גוסטב מאהלר התחיל לכתוב את הסימפוניה העשירית שלו, בסוף ימיו ומעולם לא סיים אותם. את התווים שישנם, פחות כמה דפים שאבדו, ניסו מוסיקולוגים ומלחינים שונים עם השנים להשלים וליצור גרסאות משלהם לאיך הסימפוניה הזו אמורה להישמע, אם מאהלר בעצמו היה כותב אותה. כיום, נוכל לשמוע את המוסיקה של העשירית, אך עם תחושה של אי שלמות מסוימת שמרחפת מעליה בכל עת.
בעוד רוב הנגנים שבחנתי עד היום היו בעלי גוון רומנטי כזה או אחר, ה- Antila הוא הראשון הפורח דווקא במחוז הקיצבי. מכשיר מצויין שנותן לא מעט תמורה בעבור האגורה. טכנולוגיה, איכות בניה, נוחות שימוש, אסתטיקה וגם יופי של איכויות סוניות - במיוחד למי שתפריטו המוזיקלי כולל הרבה תוכן קיצבי.
למרות שיונדי אינו רומנטי כמו רובינשטיין, או בשל מוסיקאלית, כפי שפוליני היה לפני כמה שנים, שהוציא את הנוקטורנים בדוייטשה, גישתו הצעירה, החושבת..ומלאת האווירה, העבירה את היצירות באופן מקסים לחלוטין. הדינאמיות אשר נותרה בצלילי הפסנתר מאצבעותיו - יוצאת אל המאזין באופן טוב מאד, ואפשר להרגיש, שהוא שקד עליה בלומדה תאורתית וטכנית, לא מעט.
האפשרות הזו לספק מתח רצוף ונקי למוצרים שכאלו יכול להוביל עבורנו, רכישת מוצרים "זולים" יותר מאותו היצרן ועדיין להנות מטכנולוגיה ומסאונד הבית של החברה. השינויים שהוא יעשה, גם אם הם מינוריים, יוכלו בסופו של דבר לשפר, לסדר או לחזק לא מעט... ובעצם לתקן קטנות, שאף ציוד אחר (כולל כבלים) לא יוכל להם או לפחות לא בעדינות הזו.
היופי הגולמי שניתז מהאלבום בהאזנות הראשונות, מביא את המאזין לחשוב על מת'ני של פעם. ללא שום יכולת להבדיל שזהו אדם אחד- אשר הפעיל בעזרת אביזרים ממוחשבים בעיקר, את כלי הנגינה הרבים שמנגנים באלבום. יש כמובן להאזין עוד ועוד כדי להפריד ולגלות את הצלילים והניואנסים הרבים שיש בכל שנייה ושנייה ביצירה האדירה הזו של מת'ני.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות