בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- PerfectWave Transport הוא ביטוי של טרנספורטים מהזן החדש. ניגון מהזיכרון ולא ישירות מהמדיה הפיזית, חיבור לאינטרנט להורדת תמונת האלבום ושאר Metadata כמו שם האלבום, הטרקים והאמן המוצגים על מסך גדול ואיכותי הן חלק מהתכונות שעושות אותו כזה.
שילוב עם DAC תואם כמו ה- PWD יוצר סט טכנולוגי עם תכונות סוניות מרשימות ביותר.
בנג'מין בחר לנגן תכנית מדהימה ביופייה לפסנתר סולו. מן מעבר רוחני ואף אומנותי בין שופן לבין ראוול, כאשר באמצע
כחוט מקשר, הוא מנגן את ליסט. בעצם מה שהפסנתרן הצעיר עשה כאן הוא חיבור בקפיצות בין הגישה הרומנטית
הקודרת של שופן לבין האבסטרקטיות או האימפרסיוניזם של ראוול דרך מקפצה אדירה שמהווה ליסט עצמו.
כצפוי ה- i3.3 התגלה ככלי מוכשר לשחזור מוזיקלי. אך שימו לב! הוא לא מייפייף, לא צובע, לא מדגיש מיד ולא מפציץ באס.
הוא כן רזולוציוני, פתוח, מציג נכונות טונאלית אם כי על הצד הקליל, מסוגל להעביר מגוון סגנונות מוזיקליים בהצלחה וגם מציג מיידיות וצלילות.
מעבר לתכונות הסוניות ה- 3.3 מציע פיצ'רים מקיפים החל מאפשרויות שליטה ובקרה ועד כניסת נגן נייד על הפאנל הקידמי, יציאת אוזניות וכרטיסי הרחבה. וכל זה במארז נאה איכותי וקומפקטי.
הלהקה שמנגנת, מופיעה מקליטה ואולי המפורסמת ביותר בז'אנר, ממשיכה להוציא אלבומי מוסיקה
למעריציה הרבים ואולי גם לאלה שעדיין לא זכו להכירה. הפעם גם עם תוספות של מורכבויות מוסיקאליות שונות,
שמרחיבות את אופק הלהקה וכן גם את הזיקה לקהל שמבקש הרבה יותר ממטאל בריטי טהור שהיה (ועדיין)
נחלתם הבלעדי כמעט, של אירון מיידן.
ה- Reference 2S מספק בדיוק את מה שאני מצפה מקדם מגבר שפופרתי בגיזרת המחיר שלו, ואולי אפילו מעבר.
פרזנטציה די גדולה, תלת מימדית, עוטפת, צליל חם, אומנם מעט קטום בקצוות לעומת טרנזיסטורי איכותי אך לא במידה שגורעת מההנאה מהמוזיקה. עבור רבים זה יהיה אף מהנה יותר.
עבורי החשוב ביותר היה לגלות שזה מוצר שחושף הרבה עידון ועדינות, זאת בשבילי בחינה אמיתית לאיכות המכשיר שה- 2S עבר בקלות. כנ"ל את מבחן המוזיקליות.
הסאונד של בק באלבומיו הקודמים לא היה טהור, נקי ויפה כמו בזה הנוכחי, מעולם.
מסאונד קלין מחוספס, של כמעט בלוז ממגבר בסאטרוציה, הוא מגיע כביכול עם הסאונד המקורי שלו, אך עם עידון מסוים וניקיון מופתי ושונה. עד שהוא מצליח לנגן עם תזמורת בת 64 נגנים בחלק מהקטעים באלבום, באופן מעורר השתאות והרמוניה מושלמת.
