עכשיו 16/06/24 03:03
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ברמה הטכנית/פיצ'רים כל הציפיות מומשו. אומנם המכשיר כבר "ותיק" ביחס לכמויות הממירים שמשוחררים חדשות לבקרים, אבל לא חסר בו כלום. USB אסינכרוני תומך 24/192 שבאמת עובד, ולמעשה, לפחות על פי בדיקותי, משתלב עם הסאונד של הממיר טוב מכל שאר הממשקים שניסיתי. בגזרת הסאונד מצאתי שה- DAC-2 מייצר סאונד נקי ודינאמי מעל הממוצע מצד אחד, אך בכלל לא "מהיר", ממש לא אנליטי או ממוכן, ואפילו מעט רך (טונאלית) בגבוהים מה שמציג בסה"כ שילוב מעניין ולא נפוץ.
לני ברנשטין שנפטר בתחילת שנות ה 90 היה אחד המנצחים האמריקאים ובכלל, הטובים ביותר בעשרות השנים האחרונות וכישרונו היה פנומנאלי. תזמורת ניו יורק הוציאה מארז מיוחד של 60 דיסקים עם כל הקלטותיו הסימפוניות של לאונרד ברנשטיין. המארז המהודר כולל גם ספר רחב יריעה עם טקסט המספר על שנות ברנשטיין בניו יורק, על הקלטות מיוחדות שעשה עימם וכמובן תמונות שלא פורסמו מעולם, של ברנשטיין באולם הקונצרטים יחד עם התזמורת, טכנאי ההקלטות ועוד.
כלי נשיפה למשל הם כח עצום תחת האומגה והאופי המיוחד של הסקצייה שמווברצת בצורה מאד משכנעת, באופן הרבה יותר טבעי ונכון ממה שאני מכיר מה R1000 הפרטי שלי. משהו שרק ראש ממש טוב יודע לעשות באופן משכנע, כמו גם פסנתר או קולות שירה. יש מספיק חברות שעושות סאונד עם זיקוקי דינור. פה זה ראש להביא להורים ולהזדקן איתו, משהו שאנשים שכבר ראו מספיק, או שיושבים שעות מול המערכת יכולים להעריך מאד!
קטע אחרי קטע Kahil והחברים מהפנטים אותך, מושכים אותך לתוך הגרוב האפריקאי העתיק שלהם ואתה עובר איתם חוויה משכרת. הם מערסלים אותך בעדינות וברכות במקצב שלהם, עוד קורוס ועוד אחד ואז בבת אחת מתירים את הרסן – והכל מותר. קאהיל מקפיד לחלק את זמנו בין מערכת התופים ה"סטנדרטית" ובין כלי ההקשה האפריקאיים והוא נשמע אדיר בשני הסט-אפים.
המגבר נתן ביצועים מרשימים. המגבר משקף את המוסיקה בצורה מפורטת, מרגשת ואתה לא מתעייף מלשמוע איתן מוסיקה במשך שעות ארוכות. הצליל הוא חמים ורומנטי. הבאס עם נוכחות איתנה ומפורטת.
נגינתה של דה לה סאל צלולה לכל האורך, משקפת טכניקה גבוהה ומנעד רחב של הבעה, כפי שניתן להתרשם גם בחלק השני של הדיסק המוקדש לקונצ'רטו השני של שופן. דה לה סאל מפגינה אישיות מגובשת בשלב מוקדם של הקריירה, שאיננה חוששת להתנתק מהנורמה הצפויה. חווית האזנה מרעננת. איכות ההקלטה מצויינת. מומלץ.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות