עכשיו 19/08/17 19:52
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר. ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
שני האלבומים גרמו לי להבין שהסט הזה מעניק לי חופש לשמוע יותר חומרים שהיו עד עכשיו מבחינתי "בלתי עבירים". תוספת הבאס (ספק מלאכותית ספק מתאימה לחומרים כאלו), עיגול הפינות שלא מוציא מההקלטות הגרועות את כל הבררה, הסאונד הגדול, העוטף המפנק.
זוהי אחת מיצירותיו של סאן סאנס שהביעה את גדולתו כמלחין ולא רק כפסנתרן, או כמנצח והיוותה קרש קפיצה, או אבן פינה באופן מסוים, לעדות התפתחותו כמוסיקאי בין מוסיקאים. את הקונצ'רטו מס אחד לצ'לו- כתב שהיה בן 37 בשנת 1872. הוא כתב והקדיש את היצירה לנגן הויולה דה גמבה, שהיה קשור למשפחה מיוחסת של מוסיקאים אשר היוו את הארגון העליון לקונצ'רטים בצרפת. את היצירה טולברק ניגן כסולן בבכורתה שנה לאחר מכן ב 1873.
ה ETP-80 הוא מפצל פרקטי לחלוטין מבית יפני עתיר שבחים, המתמחה במוצרי חשמל וקצה של תחום האודיו. המפצל בעצם נותן את האפשרות לחבר אליו שמונה רכיבי אודיו וממנו לשקע בודד בקיר. כמו כן, ה ETP-80 בנוי מהחומרים הטובים ביותר ונאה מאד למראה. קווים ישרים וLOOK קלאסי, עדין.
לני ברנשטין שנפטר בתחילת שנות ה 90 היה אחד המנצחים האמריקאים ובכלל, הטובים ביותר בעשרות השנים האחרונות וכישרונו היה פנומנאלי. תזמורת ניו יורק הוציאה מארז מיוחד של 60 דיסקים עם כל הקלטותיו הסימפוניות של לאונרד ברנשטיין. המארז המהודר כולל גם ספר רחב יריעה עם טקסט המספר על שנות ברנשטיין בניו יורק, על הקלטות מיוחדות שעשה עימם וכמובן תמונות שלא פורסמו מעולם, של ברנשטיין באולם הקונצרטים יחד עם התזמורת, טכנאי ההקלטות ועוד.
ב- HD11 יש את כל מה שאני אוהב ב- DAC או במקור באופן כללי. יש בו את החום והמלאות הטבעיים של כלים אקוסטיים, יש לו את הבשר והמשקל בבאס וגבוהים שאי אפשר בשום אופן לקרוא להם סגורים, אבל הם כן חלקים ורכים. ברמה המוזיקלית ה- 11 יודע איך אני אוהב להאזין למוזיקה. שתזרום, שתהיה משוחררת, שארגיש שבני אנוש מנגנים או שרים ולא מכונות או רובוטים. אני לא אוהב שמעיקים עלי עם דינמיות, לא עם גודל אדיר ולא עם פירוט מלאכותי.
אביב גדג' מוציא השבוע את אלבום הסולו השני שלו. אם למנות את אלבומי אלגי'ר, אפשר להגדירו גם כאלבום רביעי. כדרכו של גדג' הטקסטים נעים בין האישי לחברתי, כאשר פן אחד משקף או מושפע ומשפיע על משנהו. הכתיבה ביקורתית מאוד, רוויה כעס, אירוניה ולגלוג סאטירי, מתריסה, אבל כוללת גם שירי אהבה וכמיהה בנימה מעט אופטימית יותר.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות