עכשיו 14/12/17 12:13
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
הלאונורה הוא הרמקול המאוזן ביותר ששמעתי בחדרי (לפחות לאוזני), לא מצאתי בו שבב של הגזמה או מחסור לאורך כל התחום הטונאלי. הוא לא מייפיף ולא מסתיר דבר, What you put in is what you get והוא עושה זאת על הצד החי והפתוח.
אם זה לא ברור עד כה, לטעמי ובתפיסתי הרמקול שווה את מחירו. בקלות. אני אפילו לא מזהה מתחרה פוטנציאלי ביחס ישיר לתכונותיו.
בדבלין הם החליפו את הדיסטורשן בגיטרות קלאסיות, והחלו לפתח את הסאונד המעניין שלהם. הקונספט היה לנגן יצירות אקוסטיות, ללא שירה בכלל, כאשר רודריגו מנגן את הליד המלודי, וגבריאלה את תפקידי הקצב. אבל עיקר הנפח בסאונד מגיע מהטכניקה המופלאה של גבריאלה.
ה- KI-40L הוא מגבר מדהים לאודיופיל הבוגר.
למי שלא פוזל לתחום השפופרתי עבור הגדלת הפרזנטציה או ניפוח המיד באס, אלא עבור מוזיקליות ימצא כאן פרטנר מדהים והפעם אפילו לא על חשבון רזולוציה ופתיחות בתחום הגבוה. לא מצאתי אפילו חיסרון סוני אחד בתכונותיו של ה- KI-40L, בתחום נוחות השימוש הייתי מעדיף בורר ווליום אחד.
האלבום החדש הוא ללא ספק HARD CORE לאוהבי הנדריקס, לא ממש האלבום המומלץ כדי "להכיר" אותו באופן ראשוני. אין פה את "הלהיטים" הגדולים, אך הוא ללא ספק כותר לאלו שיש להם את הסטנדרטים של הנדריקס ורוצים לשמוע מה עוד ה"אגדה" כתבה, הקליטה וביצעה בחייו לפני שהאבקה לקחה אותו לעולם הבא.
המיד והטוויטר מספקים סאונד נקי ושקוף מבלי להיות כירורגיים וחדים.התוצאה הכוללת נשמעת יפה ומאוזנת, מאוד "אודיופילית",לחלוטין לא מה שציפיתי מרמקול בבניה עצמית.
אהבתי מאוד את העובדה שכל הדיסק, עשרה טרקים בסה"כ, שומר על עקביות מוזיקלית כלשהי, תיפוף איטי, גיטרות, וגוון שירה סיפורי הנשמר לאורך כל הדיסק.
יש שימצאו את זה משעמם, אבל אני באופן אישי אוהב להתאים את המוזיקה למצב הרוח, ואין דבר יותר מעצבן מאיזה שיר קופצני באמצע אלבום רגוע.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות