בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
כדי להתחבר מעט בכל זאת לנושאים לשמם התכנסנו אקדים ואספר שכאשר נדבר על סוגי שסי של פטיפונים, נמצא שימוש דומה בקפיצים על מנת לבודד את הפלטה והמחט מויברציות שמגיעות מהרצפה. היצרנים משתמשים ב k של הקפיץ ובמסה של הפטיפון כדי לכוון את המערכת לתדרים הרצויים להם – בדיוק כפי שחישבנו למעלה.
השישית זאת יצירה שאורכת קצת יותר משעה - מוגשת על פלטה חמה של אינטנסיביות מוסיקאלית
ומשפטי מחץ מהמלחין אולי הכי "קשה" בתקופה.
היא אמנם נכתבה מייד אחרי החמישית, אך בניגוד לשמחת החיים והמזל שחלק היקום לגוסטב,
זו הסימפוניה הטרגית ביותר, או העצובה שהלחין בחייו ומשם גם שמה "TRAGIC" שקיבלה מאוחר יותר.
התכנסנו בסבו אודיו למפגש האודיו הראשון של hifimusic
היה עונג גדול לפגוש את כל הפרצופים המוכרים, אך לא פחות את החדשים.
נציג חברת IsoTek העביר הרצאה מרתקת לחברי הפורום בנושא טיפול חשמל לאודיו,
ולא ויתרנו גם על חידון מוזיקלי נושא פרסים בו המשתתפים יכלו להתרשם מהסטאפ שהודגם.
המון כיבוד, ועוד יותר אוירה טובה, אנשים נהדרים ותוכנית מגוונת עשו את המפגש המיוחד ביותר בתחום.
אך זה רק הראשון, תודה לכולם ונתראה במפגש הבא.
נדיר למצא קול אנושי באלבום של Black Lung, ועוד יותר נדיר למצא צליל
שמגיע מכלי מוסיקה טבעי. רוב המוסיקה היא חומת רעש של סימפולים של
כל מני מוטיבים תעשייתים כמו מפעלים או מכוניות, עם טראקים ארוכים למדי,
שלוקח שתיים שלוש דקות עד שמתחיל להתגבש המקצב הבסיסי של האלבום,
המלודיה לא ברורה עד לא קיימת.
התערוכה התקיימה בהילטון המקומי ורוב המציגים נדחסו בחדרים קטנים.
הרבה יצרנים נכחו בתערוכה - ג'ון דיבור, וינס של טוטם, אלי גרשמן ועוד. כולם היו חייכניים וענו בסבלנות ואדיבות להמון האודיופילים שחש צורך לתאר באוזניהם את העדפותיו ומערכותיו. מה אני אגיד, גם אני אודיופיל.
קל היה להקשיב לאנלוג בתערוכה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמונטריאול היא גן עדן לחובבי הז'אנר.
הנגינה של קית דאונס מלודית ומעודנת מאוד, אך גם בעלת יכולת אילתור מצויינת ובחסד, לצד עומק, ומורכבות.
בנוסף, השילוב וההרמוניה בין חברי הטריו מוצלחים מאוד, והסאונד המצויין של האלבום הוא בהחלט צ'ופר מבורך.
כמו כן, חשוב להדגיש, כי למרות ההשפעות המוזיקליות הבולטות שניתן לזהות, יש לדאונס זהות וקו מוזיקלי עצמאי משלו.
האלבום בשל ומגובש מאוד, ולא ניתן לזהות שמדובר בהרכב צעיר, שזהו אלבום הבכורה שלו.
