עכשיו 21/02/24 01:15
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה ETP-80 הוא מפצל פרקטי לחלוטין מבית יפני עתיר שבחים, המתמחה במוצרי חשמל וקצה של תחום האודיו. המפצל בעצם נותן את האפשרות לחבר אליו שמונה רכיבי אודיו וממנו לשקע בודד בקיר. כמו כן, ה ETP-80 בנוי מהחומרים הטובים ביותר ונאה מאד למראה. קווים ישרים וLOOK קלאסי, עדין.
הקטעים המנוגנים הם מהיפים ששופן כתב, ולמעשה כמה מהם נהיו המפורסמים אולי ברסיטלי הסולו מאז ועד היום, של מבצעים שונים אשר מנגנים את לחניו של שופן. הסאונד המוקלט על הדיסק הוא "אחר" בגין הפסנתר הישן וסאונד הפטישים הלא אופייני מול סאונד הפטישים כיום, בפסנתרים מודרניים. זהו דיסק מלא היסטוריה, שסיפור נפלא מאחוריו, ומוסיקה מדהימה ביופיה.
אני מניח שכבר הסקתם מההקדמה הארוכה, מסשן ההאזנה ומהטון הכללי בו כתבתי את הסקירה שמאוד נהנתי לארח את האורסה אצלי.
בהנתן המגבלות (באס, תיכף נגיע לזה) זה ממש לא עניין טריוויאלי.
אפילו אגדיל ואומר שזה בין הרמקולים שהכי נהנתי לשמוע כאן, רק שיש לקחת בחשבון שחלק נכבד בהרגשה הזאת קשור גם לעניין נוסטלגי המפורט בתחילת הסקירה.
אך מיד כשהתחלתי להאזין לו חייכתי חיוך גדול ואמרתי לעצמי. "אתה רואה ... אתה נותן לו צ'אנס וזה מה שהוא מחזיר לך ..."
זה אומנם לקח כמעט שלושה חודשים אך היום סופסוף ניתן לסכם. בהיבט הגלובלי השנה ציינו 30 שנה לתערוכה. היא היתה הגדולה ביותר אי פעם, נוספה קומה שלמה של חדרים באחד הבניינים ובאמת שהיו יותר חדרים משניתן לספוג בארבעה ימים. גם בתחום הביצועים חשתי השנה באיזון מסויים. מצד אחד היו פחות חדרים ממש גרועים מצד שני היו גם פחות חדרים מלהיבים לטעמי. אני חייב לציין שאף אחד מהחדרים לא הצליח לשחזר את התלהבותי מהחדר של Tidal ו Da-Vinci בשנה שעברה.
יום שישי בערב אני עוזב את הפרובינציה למספר שעות לטובת מופע ג'ז בלב העיר הגדולה. מחליף את הביגוד החנוני השולט בפרובינציה (גרבים מתוחות עד הברך, סנדלים תנכיות, מכנסים קצרים מתוחים עד הבטן העליונה וחולצה מכופתרת עד הסוף) לטובת ביגוד עכשוי תל אביבי


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות