בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הסטנטור נשמע לי כמייצג אופייני של רמקולים מודרניים, דווקא לא מהזן האנליטי מאוד, כן מהזן שאפשר להוציא ממנו הרבה יכולות שאי אפשר להוציא מרמקול "תקופתי" כמו שלי.
ברוק, בלוז או פיוז'ן, וגם בז'אנרים שלי בהקלטות הטובות יותר הוא נשמע נפלא ולעיתים משמעותית טוב מהרמקול שלי.
התיבה הסגורה תועיל למי שאוהב באס מדויק, וגם למי שיש חדר קטן יחסית ורוצה רמקול גדול עשוי להרוויח מזה. אפילו אני שלא כל כך מתחבר לזן, כשחזרתי לאחר תקופה לשמוע ברמקול שלי פתאום הרגשתי שהוא "מרוח" מידי.
היום, הוא יום הולדתו ה- 150 של גוסטב מאהלר.
סקירת חייו על קצה המזלג אמנם, של אחד מהמלחינים הטובים, הגדולים והמשפיעים-
נראית לי במקום, עוד לפני שאסקור את יצירותיו הרבות והמרגשות ועל פעולותיו הרבות
בתור מלחין ומנצח מהשורה הראשונה בכל הזמנים.
איני יודע אם זה מקרי שהתוצאה בשילוב ה- ES היתה ה"נכונה" ביותר ברמה הטונאלית על הסטאפ שלי. מה שבטוח זה שמבין כל הספקים ה- ES שמר בצורה המדוייקת ביותר על אופיו של ה- Evo כפי שלמדתי להכיר אותו.
שילוב של דיוק, אחידות, דמויות סטראו יציבות ומוגדרות, פתיחות בתחום הגבוה ואיזון טונאלי כללי.
ה- ES מוסיף לתכונות האלו עידון ברמה שונה לגמרי מספק ג'נרי - מיקרו דינמיקה משופרת, חשיפת פרטים ללא הבלטה טונאלית, ההיפך, עם צליל יותר הומגני.
הכותר פותח ברחמנינוף המדהים והעשיר.. זוהי יצירה באורך "מלא" של 35 דק מופלאות, ב 4 פרקים
של פסנתר וצ'לו. אחת היצירות המדהימות והיפות שיש לכלים הללו יחד לטעמי. למרות שהכותר כולו מטורף
ביופיו.. אם כי השוסטקוביץ כבד הרבה יותר משני הראשונים, שמציגים מלודיות קצת יותר אינטואיטיביות
וקלילות לעיכול.
פרדי קמפף!נסו להשיג כל דבר אפשרי שהוא הוציא הענק הזה.. מבטיח לכם, הנאה
צרופה. הוא מנגן כאמור יצירות לפסנתר סולו של כמה מלחינים מתקופות שונות ובבסיסים קונספטואליים
שונים גם כן.
לסיכום החלק הראשון אומר שה- 701 התגלה כרמקול שונה לחלוטין, אפילו הפוך בתכונותיו מה- WLM La Scala.
בעוד ה- La Scala נוטה להבליט קצת את המיד ולספק באס גדול, רך ועמוק יחסית למידותיו עם גבוהים בעלי טאצ' ליכלוך וסלחנות, ה- 701 הולך לכיוון של טוויטר עם צליל סולידי ללא גבול עליון, מיד ונמוכים מדוייקים וללא פיק או חורים ניתנים לזיהוי.
הייתי יכול לדבר עכשיו על יחס התמורה לכסף הנדיר, ועל עוד כל מיני תכונות והשוואות, אך אני מעדיף לשמור את הסיכום האמיתי לחלק הבא.
לני ברנשטין שנפטר בתחילת שנות ה 90 היה אחד המנצחים האמריקאים
ובכלל, הטובים ביותר בעשרות השנים האחרונות וכישרונו היה פנומנאלי.
תזמורת ניו יורק הוציאה מארז מיוחד של 60 דיסקים עם כל הקלטותיו הסימפוניות של לאונרד ברנשטיין.
המארז המהודר כולל גם ספר רחב יריעה עם טקסט המספר על שנות ברנשטיין בניו יורק,
על הקלטות מיוחדות שעשה עימם וכמובן תמונות שלא פורסמו מעולם, של ברנשטיין באולם הקונצרטים יחד
עם התזמורת, טכנאי ההקלטות ועוד.
