בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אני אוהב את הגיוון שלהם, הם מסוגלים לרגש בג'אז, להפציץ ברוק, לשחזר פסנתר נכון וגם להעביר חווית תזמורת גדולה. כמו כל מוצר שעושה הרבה דברים טוב זה אומר שיש מוצרים שיעשו משהו ספציפי יותר טוב. לגיטימי.
המחיר של הצמד כנראה שאינו מתאים לכל כיס, אך למי שהוא כן מתאים, וגם מתחבר לאופי הסוני שהוצג בסקירה ולפרקטיות של לחיות עם ציוד שפופרות - מברוק. הרווחת.
היה פה שיחרור, היה פה קצב מטריף, כפי שמיכאל ציין היתה תקשורת בין הנגנים, אבל לא הטלפתיה הזאת שכל אחד יודע בדיוק מה השני יעשה בלי לחשוב פעמיים, זה היה יותר בוסרי, שעשועי. אמיתי.
הרגיש לי כאילו כל ההופעה הזאת היא הומאז' למוזיקה שאני באמת אוהב, זה מתבטא בבחירת הסטנדרטים והקומפוזיציות וממשיך באופי הביצוע במחווה לתקופה באופן כללי, ולפרסונות ספציפיות.
בתוספת ספק הכח וה-ג'מיני, ה- iDAC נשמע אוורירי ומשוחרר, ללא שום בהירות. יודע להפיק עידון ועדינות כשמתבקש, יודע להפגין דרמה - פחות ברמת הסאונד ה"שוויצי" יותר ברמה המוזיקלית.
מבין כל הקבוצה, שיחזר לדעתי קלאסית וקולות אנושיים בצורה הטובה ביותר.
על כל זה הוא מוסיף כניסת USB של 24/192 שעדיין לא רואים כל כך בקבוצה, וכן יציאת אוזניות עם ווליום קונטרול אנלוגי.
הוא וירטואוז ברמה נדירה, ואף על פי כן לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש:
בנגינה שלו ניתן לשמוע מחוות להרבה מן הענקים אשר על כתפיהם הרחבות עומדים אלפי אמני ג'ז הפועלים היום.
זה ג'ז וירטואוזי, ועם זאת עדין ונעים. הנגינה מקצועית, עם סטייל צועני מדליק,
ועם זאת עדיין יש בו משהו בוסרי.
המגבר בנוי כמו שאנחנו אוהבים שציוד יהיה בנוי. מאסיבי, כבד, טקסטורה נעימה לעין ולתחושת היד וכפתורים נאים ונעימים למגע.
שנית זהו אחד המגברים הטרנזיסטורים המהנים והמרגשים שהיו לי בתקופה האחרונה. וזה מפתיע בפני עצמו משום שעובדה זו שברה מין סטיגמה קטנה שהסתובבה אצלי בראש.
ההאזנה הראשונית יכולה להיות קצת מתישה, גם למכורים. הקול המאנפף, רק גיטרה, הקלטות שבחלקן לא משהו, אלמנט "מספר הסיפורים" של פולק דרומי ודילני טיפוסי וכו'. אבל האזנות נוספות מזקקות את היופי, את המלודיות, ואת הטקסטים.
יש כאן, מסתבר, גם 15 שירים שלא יצאו בעבר לאור. יש שירים נהדרים, שאיכשהוא לא זוכר שנתקלתי בהם, או שכחתי שנתקלתי.
בסה"כ- תענוג.
