בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
דמויות סטראו על הצד הגדול אך בתוך במה גדולה ומרווחת המאפשרת להן לא להיות מנופחות וצפופות וכן בעלות נפח תלת מימדי ולא "פלקטיות". סאונד עם תחושה משופרת של דינמיות וחיות מבלי להשמע חסר נשמה, אובר דינמי או רובוטי.
בצד הטונאלי יש לנו תחום תחתון מאוד מורגש, מיד מלא גוונים ותחום גבוה מעודן שמעניק תוצאה מעט חמה בסה"כ אך לא ממש על חשבון פירוט וסימני אווירה.
בקיצור מי שסגנון הסאונד הזה מדבר אליו, ומחפש ממיר שהוא קצת שונה מ"עוד מוצר מדף", בהחלט שווה לשמוע.
ההאזנה הראשונית יכולה להיות קצת מתישה, גם למכורים. הקול המאנפף, רק גיטרה, הקלטות שבחלקן לא משהו, אלמנט "מספר הסיפורים" של פולק דרומי ודילני טיפוסי וכו'. אבל האזנות נוספות מזקקות את היופי, את המלודיות, ואת הטקסטים.
יש כאן, מסתבר, גם 15 שירים שלא יצאו בעבר לאור. יש שירים נהדרים, שאיכשהוא לא זוכר שנתקלתי בהם, או שכחתי שנתקלתי.
בסה"כ- תענוג.
הפרק של היום הוא הראשון מבין שניים בהם נבחן את הפלטה, כלומר אותו אלמנט מסתובב עליו יונח התקליט המנגן. בד"כ – מדובר בפלטה עגולה ושטוחה שגודלה בערך כגודל התקליט. במרכז הפלטה ימוקם ה SPINDLE, אותו מוט קטן עליו מושחל חור התקליט.
ואלו שמות הפרמטרים החשובים בתכנון וייצור הפלטה: מרכוז, איזון, משקל, חומר ומבנה, צימוד התקליט. בפרק הראשון נדבר על שלושת הפרמטרים הראשונים. בפרק הבא, על שני האחרונים - ואז סיכום קצר של הנושא.
טומאס, שמוסיקת ג'אז אינה זרה לו, בעוד שהיה צעיר היה מופיע באופן קבוע במועדוני ג'אז והיה חבר
באנסמבלי ג'אז אחרים בגרמניה, מגיש כאן קול קטיפתי, ענוג, בטוח בעצמו עם רבדים של רגש
ואינטרפרטציות מיוחדות לשירים הללו.
קוואסט'וף התעקש שאם לעשות אלבום ג'אז, אז שישמע כך (!) ולא מן מישמש של אמנים
קלאסיים שמנסים את כוחם בג'אז.
לאחר ששמעתי את האלבום מתחילתו ועד סופו, אני יכול להעיד שהוא הצליח.
אוהבי הצליל הגדול והעשיר ימצאו ב- CD-2 פרטנר נהדר. גדולתו, לטעמי, היא העובדה שתכונות אלו לא באות על חשבון פרמטרים אחרים כגון מוזיקליות, דינמיות, ריאליסטיות וגיוון. לא, הוא לא מסוג הנגנים שגורמים לכל הקלטה להשמע אותו הדבר.
מתאים במיוחד לסטאפ ניטראלי, אך ניתן לשדכו בקלות לסטאפים מלאים ועשירים. לא הצלחתי להוציא ממנו פרזנטציה גדולה "מידי".
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
