בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
לטעמי ומניסיוני, קיימות שלוש סיבות להרכבה עצמית של כבלי חשמל:
• חיסכון כספי ניכר, יחסית לכבלים מסחריים איכותיים ברמה גבוהה.
• איכות צליל גבוהה יותר מאשר כל כבלי החשמל המסחריים, בכל מחיר שהוא, אותם בחנתי.
• התאמת חתימת הצליל של כבל החשמל למכשיר אליו הוא מחובר, לצליל הכללי של כלל המערכת ולטעם האישי וההעדפות האישיות של בעל המערכת.
חמשת הנגנים הראו בדיוק מאיזה חומר הם קרוצים והצליחו לעורר באחת היצירות הקשות ברפרטואר הקאמרי -צלילים
ענוגים ומצוינים ללא ספק.
ערב מקסים, ארוך מאד, אך מהנה ומרגש במיוחד. אז בלי הרבה ציפיות או עם דף חלק, אתמול היתה הצלחה וזכיתי
שוב לערב מדהים עם מוסיקה עילאית של ממש.
בעוד שבועיים החוג למוסיקה קאמרית מביא את המת'יאוס פאסיון של באך לא פחות..
ובעוד חודשיים ג'נין יאנסן תגיע לארץ לערב קאמרי יחד עם כמה מהשמות כאן..
בגזרת הסאונד, שילוב הניסיונות בבית ובתערוכה גורמים לי להאמין שהאורנדר הוא המיוזיק סרבר המסחרי הטוב ביותר ששמעתי עד כה, כנראה "the one to beat" היום.
אופיו הבסיסי דרך כרטיס הקול המובנה מתאפיין בשקט, ניקיון, איזון, דינמיות, צלילות.
בא לכם משהו אחר? בבקשה, חיבורי ה- USB יכולים להעניק לכם איזה סוג סאונד שתחפצו אם תמצאו את הממשק המתאים.
וזה אומר תכונות של מוצר consumer, סאונד אודיופילי מהשורה הראשונה, כמה פיצ'רים גאוניים ועדיין פתיחות לשינוי. זה האורנדר S10.
נגינתה של דה לה סאל צלולה לכל האורך, משקפת טכניקה גבוהה ומנעד רחב של הבעה, כפי שניתן להתרשם גם בחלק השני של הדיסק המוקדש לקונצ'רטו השני של שופן.
דה לה סאל מפגינה אישיות מגובשת בשלב מוקדם של הקריירה, שאיננה חוששת להתנתק מהנורמה הצפויה.
חווית האזנה מרעננת.
איכות ההקלטה מצויינת. מומלץ.
ה- PerfectWave DAC התגלה כמכשיר בעל איכות סאונד מרשימה, רשימת פיצ'רים ואפשרויות אינסופית, עיצוב ואיכות בניה שיחמיאו ויתמזגו יפה עם כל סטאפ.
קשה לי לדמיין מכשיר יותר מתאים לזמננו.
אך מה שבאמת משמח אותי הוא ש- PS Audio השכילה לספק מוצר שגם נשמע נהדר, מעבר לכל השיכלולים והאפשרויות שהוא מציע.
הסימפוניה מחולקת לחמישה פרקים. כאשר כל פרק מוביל את המאזין בעוצמה מוזיקאלית רעננה
ומצוינת במיוחד בין חלקי הסיפור.
מייקל משתמש בכלי הקשה רבים וכלי נשיפה כאלו ואחרים ככלי סולו- בפרקים מסוימים ביצירה.
הם משמשים כבסיס למוטיבים ספציפיים, הקשורים להשראה ולסיפור המסופר בעזרת המוסיקה כאן ביצירה.
