בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
זהו לא בדיוק הקדם שאמליץ למי שאוהב סאונד מנורתי מובהק, אך אני מניח שכמעט כל אוהב מוסיקה שיש לו דרישות אקלקטיות בז'אנרים שונים במוסיקה, יאהב ויעריך אותו מאד. הוא הוביל מוסיקאליות, דינאמיות ויכולות מצוינות בכמעט כל ז'אנר שניגנתי דרכו. נהניתי מאד ממה שהוא יודע לעשות ומהסינרגיה שלו יחד עם המערכת האישית שלי.
בחודש מרץ בשנת 1953 נפטר יוסף סטאלין האיום. בחודש דצמבר באותה השנה- יבגני מרווינסקי,
יחד עם תזמורת סט פטרסבורג הענקית, מבצע את קונצרט הבכורה לסימפוניה העשירית
של דימיטרי שוסטקוביץ. היצירה הזו, יחד עם הסימפוניה שבאה אחרייה, נחשבות עד היום
ליצירותיו הבשלות והמוצלחות ביותר שכתב. אפלוליות, לחץ ומוטיבים אוטוביוגרפיים המציירים
את דמותו של סטאלין, אך בד בבד את זו של המלחין עצמו שזורים בה לכל אורכה...
ה- XP-15 של PASS LABS למעשה יכול בנקל להיות הפונו סטייג' היחיד והאחרון שמישהו ירכוש לעצמו לכל החיים.
האימפקט שהוא מביא עמו במגוון מוסיקה - אם בג'אז, קלאסי, רוק, בלוז ועוד רחב ומוגדר במיוחד. מוסיקאליות ורזולוציה הם החזקות שלו, ויחד עם טכנולוגיה לשקט, רקע שחור והתאמה נאותה ורחבה למגוון ראשים ומערכות, הם אלו שעושים אותו לאחד המכשירים עם ה VFM הגבוה ביותר שאני מכיר בתחום.
אני ללא ספק אקבל אם מישהו לא יבין, היכן המרכז, היכן המוסיקה? אבל בשמיעות חוזרות, ניתן ללא ספק להבין קצת את ליבו של ברוקנר,
את הבוסר המעניין ואת הגוונים שרצה לצייר כאן, על קנבס די אדיר בעצם. של ארבעה פרקים די מטורפים.
זו יצירה כאמור שאני עדיין לא תופס איך לא יצאה כחלק אינטגרלי ברפרטואר היצירות של המלחין.
בתוספת ספק הכח וה-ג'מיני, ה- iDAC נשמע אוורירי ומשוחרר, ללא שום בהירות. יודע להפיק עידון ועדינות כשמתבקש, יודע להפגין דרמה - פחות ברמת הסאונד ה"שוויצי" יותר ברמה המוזיקלית.
מבין כל הקבוצה, שיחזר לדעתי קלאסית וקולות אנושיים בצורה הטובה ביותר.
על כל זה הוא מוסיף כניסת USB של 24/192 שעדיין לא רואים כל כך בקבוצה, וכן יציאת אוזניות עם ווליום קונטרול אנלוגי.
המהפכים בין חוזק מותח ומאסה של כלים, לבין שקט כמעט מרשים של תזמור בכמה כלים בודדים, מראה מאבקי
כוחות ושוני בגישות ובהגשה של היצירה.אך זוהי יצירה שלמרות בשלותה היחסי והפיניש המרשים, עדיין בוסרית
ברפרטואר האישי של אנטון ברוקנר ומפה הרף הגבוה שהציב למאזיניו- יהיה חייב להישמר ואף יותר מזה.
