בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
רמקול בדרגת כניסה של WLM שהבאתי רק בשביל "הקטע" נתן לי את התוצאה המהנה ביותר שהיתה לי עד היום...
הם יורדים אחד על השני ושרים יחד.. יש כמובן המון בדיחות פנימיות, שמי שלא ממש חי באותה התקופה,
קצת מפספס.. אבל אני די בטוח שכל אחד מימכם היה נהנה לא פחות ממני.
אני סופג הכול, מקשיב לכל מילה.. הם הכי לא פוליטקלי קורקט, הם מלוכלכים, הם יורדים על שחורים, יהודים,
איטלקיים, על כולם!
אבל זה זורם ומצחיק וכמובן מובן ונלקח בהומור המטורף שזה מוגש...
הסט הנבחן הציג נכונות טונאלית שאינה טריויאלית לקבוצת המחיר, עיצוב סולידי ונאה, בניה איכותית והנדסת אנוש מוקפדת.
המוצרים שידרו לי תחושה של חברה שיודעת מה היא עושה, לא מנסה להתחכם עם טריקים סוניים, אלא מייצרת מוצר טוב בדרגת כניסה ממנו אפשר לצמוח.
אחרי חמש עשרה שנה מאז הוציאה את אלבום השומן הראשון שלה והאחרון עד היום..
מיצוקו אושידה יוצאת בכותר מרהיב מוסיקאלי ואדיר מבחינה רגשית.
אושידה שתמיד משלבת עבודת פסנתרנות עמוקה, מרגשת ותמיד עשירת מימדים- מתחברת לסגנון
כתיבתו של המלחין וקולעת באמצעותה לאינטרפרטציה מענינת ומרגשת כאחד.
הפטיפון הזה מביא בסיס אדיר לסאונד אנלוגי אולי מהטובים ששמעתי בחיי ואצלי בחדר בפרט. הזרועות של CA מדהימות וברגע שמבינים את היחסיות, את מה שהן מבקשות מבחינת סט אפ, הקפדה והתאמת הראש הנכון לכל הקונספט, הם יביאו את התקליטים לגבהים שאולי רק מאסטר טייפ מסוגל להם. אני אישית עוד לא שמעתי אנלוג מנגן בכזו חיות, ניקיון, פירוט ודינאמיות.
זוהי אחת מיצירותיו של סאן סאנס שהביעה את גדולתו כמלחין ולא רק כפסנתרן, או כמנצח והיוותה
קרש קפיצה, או אבן פינה באופן מסוים, לעדות התפתחותו כמוסיקאי בין מוסיקאים.
את הקונצ'רטו מס אחד לצ'לו- כתב שהיה בן 37 בשנת 1872.
הוא כתב והקדיש את היצירה לנגן הויולה דה גמבה, שהיה קשור למשפחה מיוחסת
של מוסיקאים אשר היוו את הארגון העליון לקונצ'רטים בצרפת. את היצירה טולברק ניגן כסולן בבכורתה שנה
לאחר מכן ב 1873.
