בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אני מוצא את ההיפייס הבכיר כמוצר שלם וחסר פשרות להפיכת המחשב לאינסטרומנט מוכשר בשיחזור מוזיקה. אופיו נינוח, מלטף ומרגש מבלי להיות סגור או חם מידי, הוא מסוגל לשקף את המהות המוזיקלית תוך כדי הסתרת או ביטול כל המחלות שהכרנו בשיחזור מבוסס מחשב.
הוא וירטואוז ברמה נדירה, ואף על פי כן לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש:
בנגינה שלו ניתן לשמוע מחוות להרבה מן הענקים אשר על כתפיהם הרחבות עומדים אלפי אמני ג'ז הפועלים היום.
זה ג'ז וירטואוזי, ועם זאת עדין ונעים. הנגינה מקצועית, עם סטייל צועני מדליק,
ועם זאת עדיין יש בו משהו בוסרי.
בחלקו השני של המאמר לוקח אותנו יהושוע צעד צעד בתהליך הרכבת הכבל.
המאמר מפרט את את כל הצעדים בצירוף צילומים ואיורים, לרבות בדיקת תקינות הכבל, וכן שם דגש על ההבדלים המתבקשים בין שתי גירסאות הכבל של נאוטק.
לני ברנשטין שנפטר בתחילת שנות ה 90 היה אחד המנצחים האמריקאים
ובכלל, הטובים ביותר בעשרות השנים האחרונות וכישרונו היה פנומנאלי.
תזמורת ניו יורק הוציאה מארז מיוחד של 60 דיסקים עם כל הקלטותיו הסימפוניות של לאונרד ברנשטיין.
המארז המהודר כולל גם ספר רחב יריעה עם טקסט המספר על שנות ברנשטיין בניו יורק,
על הקלטות מיוחדות שעשה עימם וכמובן תמונות שלא פורסמו מעולם, של ברנשטיין באולם הקונצרטים יחד
עם התזמורת, טכנאי ההקלטות ועוד.
ה- S6 מייצג עבורי את מגבר השפופרות הקלאסי. מיד חם, רומנטי, שופע, יוצא, עם טיפ טיפה roll off בתחום הגבוה ובאס עגול ובשל.
פרזנטציה מעט גדולה, לא ענקית במקרה שלנו (ומבחינתי זה טוב), תלת מימדית ומעניינת.
היה לי כיף לחיות קצת עם מגבר מזן אחר, הוא ביצע נהדר את הסגנונות המוזיקליים שאני שומע לרוב, ולמעשה לא נכשל בשום סגנון שבחנתי.
בשורה תחתונה- למי שאוהב בסופו של דבר, מדובר במוזיקאי אדיר. ההיסטוריה שלו רצופה בהרפתקאות מוזיקליות שונות, חלקן יותר, וחלקן מעט פחות מעניינות. קוסטלו הרבה תמיד בשיתופי פעולה, עם להקתו כמובן משנותיו הראשונות (The Attractions ), עם ברט בכרך, עם רביעיית מיתרים, עם צ'ט בייקר שתרם סולו לאחד משיריו המרגשים, עם לוסינדה וויליאמס ועוד רבים...
