בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
תפקידם העיקרי של שנאים מבדלים הוא לסנן הפרעות בתדרי רדיו - הפרעות הנמצאות על רשת החשמל ומרשת החשמל חודרות אל הציוד האלקטרוני של מערכת השמע (מגברים, נגנים, ממירים). אמנם תדרי רדיו הם מחוץ לטווח תדרי השמע, אך הפרעות בתדרי רדיו מנחיתות את איכות הצליל של מעגלים אלקטרוניים. לדברי כמה ממתכנני ציוד השמע המוצלחים ביותר, כמו אלן רייט ז"ל, ג'והן קרל ואחרים, לניקיון המתח המסופק למעגלים האלקטרוניים של מגברי שמע השפעה ממדרגה ראשונה על איכות הצליל.
לני ברנשטין שנפטר בתחילת שנות ה 90 היה אחד המנצחים האמריקאים
ובכלל, הטובים ביותר בעשרות השנים האחרונות וכישרונו היה פנומנאלי.
תזמורת ניו יורק הוציאה מארז מיוחד של 60 דיסקים עם כל הקלטותיו הסימפוניות של לאונרד ברנשטיין.
המארז המהודר כולל גם ספר רחב יריעה עם טקסט המספר על שנות ברנשטיין בניו יורק,
על הקלטות מיוחדות שעשה עימם וכמובן תמונות שלא פורסמו מעולם, של ברנשטיין באולם הקונצרטים יחד
עם התזמורת, טכנאי ההקלטות ועוד.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר.
ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
דודמאל ו DG הוציאו דיסק המשלב את האוברטורות הפנטזיות, של צ'יקובסקי.
צ'יקובסקי היה קורא מחזות נלהב ואוהב תיאטרון ידוע ביותר.
באותם השנים שחי והלחין מוסיקה, ברוסיה המחיזו כמעט אך ורק שקספיר ולא מעט מהמוסיקה מאותן
השנים הושפעה אומנותית, מההילה השקספירית שהתחוללה שם.
הלייבל יחד עם גוסטבו, החליטו להקדיש את הכותר לשקספיר ולמה שיצא תחת ידיו של צ'יקובסקי
בהשראתו כאמור.
הסט האנלוגי הציג שינוי מרענן בנוף האקוסטי אליו אני רגיל. הוא התגלה כשונה מאוד מהסט הדיגיטלי, לעיתים היווה שיפור ולעיתים לאו.
מאפייני הסאונד הבולטים של הסט היו תחום עליון פתוח מאוד, תחום תחתון גדול ושמיע אך מעט רפה.
הסט האנלוגי הנסקר הרשים אותי בהציעו תכונות נוֹחוּת לא טריויאליות כמד סל"ד אלקטרוני, בקר מהירות מנוע בעל כיוונון עדין ומנגנון VTA מהיר.
הכותר פותח ברחמנינוף המדהים והעשיר.. זוהי יצירה באורך "מלא" של 35 דק מופלאות, ב 4 פרקים
של פסנתר וצ'לו. אחת היצירות המדהימות והיפות שיש לכלים הללו יחד לטעמי. למרות שהכותר כולו מטורף
ביופיו.. אם כי השוסטקוביץ כבד הרבה יותר משני הראשונים, שמציגים מלודיות קצת יותר אינטואיטיביות
וקלילות לעיכול.
פרדי קמפף!נסו להשיג כל דבר אפשרי שהוא הוציא הענק הזה.. מבטיח לכם, הנאה
צרופה. הוא מנגן כאמור יצירות לפסנתר סולו של כמה מלחינים מתקופות שונות ובבסיסים קונספטואליים
שונים גם כן.
