בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
שלושה מאפיינים חשובים בקטע הראשון באלבום Lagrimas Negras Bebo & Cigala. הראשון, הפסנתר של Bebo, שנשמע אמיתי, מפורט ובעל פרזנטציה טובה. שני, הקול הצרוד של Cigala, שנשמע אמיתי גם כן, מפורט ועם נפח. שלישי, הבאס הנהדר שמלווה אותם, מפורט מאוד, ממוקד ועמוק מאוד. האלבום למי שמתעניין בעל איכות מצוינת.
המכלול הנ"ל קסום ומרגש עד דמעות.
המוסיקה קודמת לטקסט, מעבירה בי צמרמורות בכל פעם שהיא מתנגנת,
וכמובן שביצועים תחת שרביטם של רומנטיקנים- מניחים את קסמם גם על היצורים הקשוחים ביותר שישנם.
השירה ענוגה לכל אורך השירים וכאשר הסולן טוב יותר כך אפשר להרגיש בטבעיות
ו"במשחק" לכאורה הרלוונטי לטקסט.
ה- S6 מייצג עבורי את מגבר השפופרות הקלאסי. מיד חם, רומנטי, שופע, יוצא, עם טיפ טיפה roll off בתחום הגבוה ובאס עגול ובשל.
פרזנטציה מעט גדולה, לא ענקית במקרה שלנו (ומבחינתי זה טוב), תלת מימדית ומעניינת.
היה לי כיף לחיות קצת עם מגבר מזן אחר, הוא ביצע נהדר את הסגנונות המוזיקליים שאני שומע לרוב, ולמעשה לא נכשל בשום סגנון שבחנתי.
כן ..צריך להיות גם 'רע' באופן מסוים, כדי לחיות את האמת שלך. וויטס חי אמת. כך זה נראה לפחות. הוא יצירתי בטירוף, הוא חדשן, הוא לא עושה חשבון, יש לו הומור אדיר, הוא משורר, הוא שחקן, הוא מספר סיפורים, הוא לא כמו אף אחד, והוא בעיקר יודע לרגש.
13 שירים באלבום. 3 נוספים במהדורת הדלוקס. כל המרקחת המוכרת כאן- המקצבים, הקרקושים, כלי הנשיפה, גיטרות נהדרות, בלדות וטקסטים מצוינים.
מלבד ההטעמה המיוחדת, נמצא ב- One M גם מוזיקליות זורמת בשפע, יכולת החצנת עידון ועדינות (חשוב),
פרזנטציה תלת מימדית ללא ניפוח מיותר של דמויות הסטראו, וטונאליות יציבה ומאוזנת אך לא על הצד המלא של הסקלה.
תוספת ה- USB האסינכרוני היא בונוס אדיר לטעמי. הלוואי שכל נגן היה מכיל כניסה כזאת, זה היה חוסך לנו הרבה כאב ראש.
אלקן הגדיל לעשות כאן עבודת פסנתר מטריפה, שמדמה תזמורת סימפונית שלמה בנוסף כאמור לתפקידי הסולו פסנתר, שאמורים להיות כאן בכל מקרה, הרי זוהי יצירה ייעודית לפסנתר.
שינוי הקצב, עבודת הידיים ומספר התווים פה הוא פנומנאלי.
