בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
שימו לב, ביום חמישי ה- 17.11.11 נקיים מפגש אנלוג (פטיפונים) ראשון.
בתוכנית הרצאת אורח של מר. Robert Suchy מחברת Clear Audio, שידבר על תחום האנלוג החל מהיצור והרכיבים ועד למדיה.
בפנים תמצאו את לינק ההרשמה.
התשיעית היא סימפוניה אדירה, מלודית אך מהצד השני מאד ייחודית, בבניה, בצורה
ובהשפעות שמאהלר החדיר לתוכה. זוהי הלווייתו הוירטואלית של גוסטב ללא ספק
ולא מעט ממנתחי יצירותיו תיארו אותה כפרק הפרידה שלו מהעולם.
גוסטב מאהלר נפטר כשנתיים לאחר סיום כתיבת התווים הללו ומעולם לא שמע
את היצירה מתנגנת באולם הקונצרטים.
אחרי פאוזה עצבנית של שלושה פטפוטי פיזיקה – אנחנו חוזרים לדבר על... הבסיס.
טוב זה פשוט... הכל צריך לשבת על משהו נכון? אבל כמו שכבר למדנו, בפטיפון אין דבר ממש פשוט (למרות שזה באמת פשוט יחסית לחלקים אחרים).
אז הבסיס (Plinth, שסי) הוא אותו חלק שמחזיק את הפלטה.
למדנו על טיבען של תנודות ועל התמודדות איתן בפטיפונים דרך הבסיס. בסופו של יום – אין דרך להעלים אותן באפס זמן, והדרך בה בחר יצרן להתמודד איתן תהווה חלק חשוב בחתימת הצליל של הפטיפון.
קטע הנושא מהבלט המפורסם של צ'יקובסקי נשמע פה גם כן.
קאהן לא חסך בכל הקלישאות בדיעבד. אך בכישרון ובגאוניות אדירים, מצליח להוציא מכל קטע קלאסי
שאולי אבד עליו הכלח כמו זה למשל, יצירה עם אמירה מקורית ופנטסטית של פסנתרן כשרוני במיוחד.
הטריו הפנטסטי מסיים את האלבום ב"שיר ערש" של בראהמס שנשמע באלבום זה
כבלדה ג'אזית מופלאה, כפי שהצליחו קודם להגביה כל יצירה ויצירה שנבחרה עבור האלבום.
בחנו סט של משככי זעזועים מחברת Bassocontinuo Audio Systems
על מגוון מכשירים. ממקורות ועד סטנד שלם ובעיקר בראש פתוח וללא דעות קדומות.
'הרגליים' שהתגלו כיחידות משפרות במיוחד בתדרים הגבוהים, הגיעו באריזה מהודרת ומרופדת בנוסף.
מעין פתח יוקרתי לבאות, שללא ספק הרשימו אותנו ובתקווה גם מהמוצרים האחרים של החברה.
סימוניאן, מצליח לנגן את היצירה באופן מצוין עם טכניקה מופלאה, מדויקת ומלאת אנרגיה. ההבנה או החיבור שלו
ניכרים בין התווים "המוזרים" המנוגנים ביצירה זו.
הקונצ'רטו השני הוא של סמואל ברבר. מלחין אמריקאי שבעצם נאמר עליו שהמציא את הסאונד הקלאסי, האמריקני האותנטי.
מה שזה לא אומר. ברבר נולד כמה שנים אחרי קאצ'טוריאן, אך חולק את אותה התקופה הפוסט
רומנטית\מודרנית הזו כמוהו בדיוק.