בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
עם סאונד ניטראלי לכיוון הפתוח ובאס בריא ומוגדר היטב, אני מוצא את ה- WD202 מתאים לסטאפ מאוזן או חם ובעל סאונד גדול. במידה וקיימת התאמה טונאלית בסיסית, המכשיר יכול לתפקד בצורה מפתיעה גם בסטאפ יקר ואיכותי. אך סביר שמקומו הטבעי יהיה בסטאפ מיד-לבל שבעליו מעוניין לשדרג CD פשוט או להרוויח אפשרות של ניגון ממחשב. כמכשיר כזה אני מוצא אותו יוצא מן הכלל.
מאוריציו ראוול כתב סה"כ 2 קונצ'רטי לפסנתר וכתיבתם נעשתה כמעט במקביל באותם השנים..
בין 1929 לבין 1931. אך הפעם במקום לדבר על הקונצ'רטו המפורסם והמנוגן ביותר שהוא הקונצ'רטו
לפסנתר ב G major אנסה לתאר בקצרה, את הקונצ'רטו המיוחד השני שלצערי מנוגן ומוקלט הרבה פחות.
הקונצ'רטו שכתב במיוחד עבור יוצא צבא שאיבד את יד ימינו ובשל כך נכתב ליד שמאל בלבד.
הראש הזה הוא כנראה היקר ביותר ששמעתי אצלי בסט אי פעם, והתרגשתי מאד לשמוע אותו בשעות הראשונות, מה גם שההרגשה הזו המשיכה הלאה בכל יום שהגעתי הביתה והדלקתי את המערכת. תחושת ההתרגשות הזו לא הפסיקה כמו עם שאר הציוד שאנו קונים בדרך כלל כאשר ירח הדבש מסתיים.
לאורטופון אנה יש יכולות שלא שמעתי מראשים אחרים אצלי בסט אפ, אך במקביל אין לה כמעט “סאונד\צבע” משלה, משהו שמאד מאד קשה להשגה כפי שידוע לכולנו.
כאמור, הביצועים נשמעים מדהימים ביופיים והכותר מומלץ גם לאלו שלא מתחברים, או התחברו אי פעם למוסיקה קאמרית.
המכלול כולו מציג את עלית המוסיקה הקאמרית, גם אם בפועל "שכחו" מקצתן של היצירות המבוצעות ברחבי העולם במשך שנים.
פסטיבלים מסוג זה, שהגב' ארגריך ובנק BSI מקיימים בכל שנה בלוגאנו, חשובים מאין כמותם.
הפרק של היום הוא הראשון מבין שניים בהם נבחן את הפלטה, כלומר אותו אלמנט מסתובב עליו יונח התקליט המנגן. בד"כ – מדובר בפלטה עגולה ושטוחה שגודלה בערך כגודל התקליט. במרכז הפלטה ימוקם ה SPINDLE, אותו מוט קטן עליו מושחל חור התקליט.
ואלו שמות הפרמטרים החשובים בתכנון וייצור הפלטה: מרכוז, איזון, משקל, חומר ומבנה, צימוד התקליט. בפרק הראשון נדבר על שלושת הפרמטרים הראשונים. בפרק הבא, על שני האחרונים - ואז סיכום קצר של הנושא.
פאוסט מצליחה לעניין ולסחוף את המאזין, לכל אורך שלוש היצירות שמנוגנות בכותר.
כל זאת ללא ויבראטו כאמור, או ניתוק מהגישה מצידה.הסאונד שלה, מלא ועשיר מאד.
היא מביעה ניואנסים דרך הכינור, הקשת ואצבעותיה כמובן, כמי שמנגנת עשרות שנים את סגנון המוסיקה הזו בלבד.
