עכשיו 25/11/17 00:03
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
אם קראתם את הסקירה בוודאי הבנתם שאהבתי מאוד את ה- HD20. הצליל הטבעי שלו, האיזון הטונאלי (אם כי על הצד המלא של המאוזן), השילוב של חלקות עם פתיחות בתחום הגבוה, מיד עשיר החושף רבדים רבדים של הביצוע ותחום נמוך לא ביישן, כל זאת בשילוב מוזיקליות מצויינת באופן כללי וביחס ל- USB סינכרוני בפרט הם חלק מהסיבות שהופכות אותו לכזה. ובכלל הכניסה הסינכרונית של ה- HD20 גורמת לי לחזור בי לגבי הנחיצות של USB אסינכרוני.
האלבום זורם כאמור עם סאונד מצוין והלחנים מרגשים ועדינים מאד. אין מנוס מלהשוות אותו לאלבום של היידן ומת'יני שיצא לפני כן ובנוסף אפשר גם להוסיף להשוואה את אלבום הדואט האחרון שהיידן כיכב בו, יחד עם ג'ארט. האלבום הזה מציג מוסיקאליות ועדינות כמו ב'מעבר לשמי מיזורי' עם מת'יני, אך אין את הבס המוגזם ואת כמות הריברב שקיבלנו שם בהפקה. פה הכול הרבה יותר מאוזן ואינטימי.
אחרי תקופה שהקופסא הזו הייתה מחוברת למערכת ונותקה כדי להחזירה ליבואן הנחמד. אני יכול להגיד לכם שעל אף המחיר שעלול להרים גבה, יהיו אנשים שיבדקו אותה ולא יצליחו להחזיר בחזרה. הבלו דוט, היא "בסה"כ" קופסא שמתיימרת לנקות את רעשי האדמה מזיהום חשמלי שנגרם מכיוונים שונים. אך התרומה למוסיקה לא מוטלת בספק, אפילו בחדר מטופל חשמל מהמסד ועד לטפחות, כשלי.
התזמורת הפילהרמונית של רדיו צרפת תחת שרביטו של המנצח האמריקני סטיבן סלואון, היא יצור חי ופועם בגמישות בהתאם להרכב הנדרש בכל אחת מהיצירות. גריילסאמר מפגין את הוירטואוזיות הנדרשת לביצוע היצירות, פוגע בכל תו ועדיין שומר על פרשנות מקורית. יש לו מה להגיד, והוא אומר זאת יפה.
בתום תקופת הסקירה נותרתי עם הערכה בלתי צפויה לחברת Mark & Daniel ולפרי יצירתה ה- Aragorn.
תנו לו את התנאים להם הוא זקוק ותקבלו חוויה מאוד מיוחדת. תחום ענק (700 הרץ ומעלה) מאוד קוהרנטי, אחיד, צלול, מקרין סאונד במהירות ודיוק שלא שומעים כל יום. תחום תחתון עם יכולות בהם לא נתקלתי במוניטורי, והאמת שגם לא ברצפתי בסדר גודל פיזי שכזה (פלוס).
ההפקה נהדרת, מדויקת להפליא עם אימוץ הניואנסים המקוריים שאותם כתב ברליוז בפרטיטורה. הנגינה מגיעה מאנסמבל "קטן" יחסית לסטנדרט אשר אנו מכירים מאלה שהקליטו את הפנטסטית לפני כן, ובכך נשמרת עדינות שברירית של ממש בכל אחד מחלקי היצירה.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות