בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
יצא שאהבתי את המיוזיקבוק 25 בגרסתו החדשה באופן משמעותי יותר מאשר את ה- 10 בגרסתו הקודמת. יותר מהכל בגלל שחתימת הצליל שלו כבר הרבה יותר קרובה לטעם האישי שלי (את הקודם הגדרתי "מודרני", לזה מבחינתי יש "טאץ'" מודרני), שמחתי על הגיין הסטנדרטי יותר (וניתן לכיוונון) ונהניתי מרשימת הפיצ'רים האינסופית הכוללת בין השאר קדם מגבר מלא, ממיר (כולל USB), סטרימר (חוטי, אלחוטי ותומך באיחסון מקומי), נגן תקליטורים ואפילו יציאת אוזניות.
בסה"כ אני יכול להגיד שנהנתי השנה מהפסטיבל. בערך כמו בשנה שעברה. אומנם הייתי רק ביומיים האחרונים, לא הכל היה ג'אז, וכנראה שלא נדע מה היה קורה אם לא היו הביטולים (נראה לי שפחות מוצלח) אבל אני שמח שהלכתי.
ריבס היתה אמורה להיות ההופעה שהכי אהבתי, אבל איכשהו דווקא ההופעה של פארלטו השאירה אצלי משקע יותר מתמשך.
עם המיני, מקבלים פה טקסטורה מדהימה. הוא הכניס עושר נוסף בתלת ממדיות, עד שניתן "לנגוס" בקטעי האורגן כאשר הם נשמעים ביצירה. המשקל הזה הוא פרייסלס. אני כבר המון שנים "עובד" קשה מאד להשיג את העושר ואת המיד בס המוגדר הזה, שלדעתי היא אחת הפינות הקשות ביותר לקבל בתחום שלנו. עם המיני יש אף יותר דחיסות ומשקל מההיבט הזה.
המיני, סוחב כל ציוד ומשפיע על הכול באופן כמעט ישיר, אורגני ורציף. לא מצאתי בשום שלב כמעט, קטע מוסיקה שלא זכה ביתרונותיו.
וירטואוזיות הכינור חשובה פה מאד, אך הרגש הבלתי נתפס שצ'יקובסקי מחדיר ביצירותיו נמצא גם כאן בשפע. המלודיות שמשתרכת לכל אורך היצירה וביחוד בפרק האחרון שאפילו שמו מרמז על העונג בשמיעתו מביאה את המאזין לא להניח אותה לרגע.
טכניקה רבה מוטבעת בפרק השני דווקא שמצריך מהכנר להיות במיטבו אך לא לאבד לרגע את הקווים המקסימים שהתחילו עוד במדיטישיין.
בין התכונות המיוחדות יותר נמצא את נושא האלחוט שמיד נתעמק בו, יחד איתו יציאות מאוזנות, שלט רחוק, ווליום קונטרול ומארז נאה בגודל מלא.
בגיזרת הסאונד אנו מגלים מכשיר בעל טונאליות מאוזנת עם פתיחות בתחום העליון (אך ממש לא בהיר) בעל פרזנטציה תלת מימדית עם המוזיקליות המוכרת של חברת אלקטרוקומפנייט.
השילוב של היחידה האלחוטית עם הפרזנטציה המיוחדת גורמת לי לחשוב שחברת אלקטרוקומפנייט מצאה לעצמה נישה מאוד מעניינת בתחום העמוס הזה.
חברת SONY וקטרינה הקליטו יחד דיסק רסיטל על טהרת רחמנינוב בתור
פתיח לקריירה של המבצעת. הרעיון המרכזי היה להביא את המוסיקה מהתרבות ומילדותה של הפסנתרנית ולהציגה כפי שהיא מדברת אליה כמובן, באינטרפרטציה אישית.
קטרינה היא תוצר עכשווי לראיה הוירטואוזית של המאה ה 21, ניכר שהיא שולטת בטכניקות השונות
אך כשרונה בהבנת המוסיקה ניכר גם כן.
