בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אחרי פאוזה עצבנית של שלושה פטפוטי פיזיקה – אנחנו חוזרים לדבר על... הבסיס.
טוב זה פשוט... הכל צריך לשבת על משהו נכון? אבל כמו שכבר למדנו, בפטיפון אין דבר ממש פשוט (למרות שזה באמת פשוט יחסית לחלקים אחרים).
אז הבסיס (Plinth, שסי) הוא אותו חלק שמחזיק את הפלטה.
למדנו על טיבען של תנודות ועל התמודדות איתן בפטיפונים דרך הבסיס. בסופו של יום – אין דרך להעלים אותן באפס זמן, והדרך בה בחר יצרן להתמודד איתן תהווה חלק חשוב בחתימת הצליל של הפטיפון.
בחודש מרץ בשנת 1953 נפטר יוסף סטאלין האיום. בחודש דצמבר באותה השנה- יבגני מרווינסקי,
יחד עם תזמורת סט פטרסבורג הענקית, מבצע את קונצרט הבכורה לסימפוניה העשירית
של דימיטרי שוסטקוביץ. היצירה הזו, יחד עם הסימפוניה שבאה אחרייה, נחשבות עד היום
ליצירותיו הבשלות והמוצלחות ביותר שכתב. אפלוליות, לחץ ומוטיבים אוטוביוגרפיים המציירים
את דמותו של סטאלין, אך בד בבד את זו של המלחין עצמו שזורים בה לכל אורכה...
בהנתן רמקולים מתאימים, ה- A10 סיפק חוויית צליל מאוד טבעית, מוזיקלית, בעלת פרזנטציה נכונה לטעמי מבחינת גודל הצליל (טיפה מוגדלת אולי) אך קימעה מצומצמת מבחינת גודל הבמה. ההפתעה החיובית ביותר היתה נוכחות של עידון ועדינות שבדר"כ לא נמצא במוצרים זולים יחסית.
על הסטאפ שלי ה- A10 אהב יותר את הביצועים האקוסטיים והמלודיים, ופחות כיסוחי בלוז/רוק, פופ או סימפוניה גדושה.
החמישית נכתבה ע"י מאהלר בתקופה הטובה והיפה ביותר של חייו, זוהי היצירה שלכאורה
מבדילה את הסימפוניות הראשונות המבוססות על לידרים לבין האינסטרומנטליות יותר.
היא הקלאסית והסימפונית ביותר של המלחין ואף על פי כן, מאופיינת במהלכים מאהלריסטים
מובהקים!
הרמקולים בעלי אופי פתוח המסרבים לוותר על שום ניואנס בגיזרת התחום הגבוה, אך עושים זאת עם סאונד צלול וחלק ללא גרייניות ולא גורמים לעייפות או תחושה של אובר אנליטיות. באספקט הזה אהבתי במיוחד את שיחזור הפסנתר וכלי הנשיפה שבלטו לטובה בכל אלבום בהם השתתפו עם שפע של אוברטונים, סממני אוירה ותחושת ריאליזם.
הבאס, למרות הנתונים הפאסימיים, דווקא היה נוכח ועמוק דיו גם בחדר הקשה שלי, והלך יותר לכיוון מדויק וארטיקולטי מאשר נפוח ורפה.
גוסטב מאהלר התחיל לכתוב את הסימפוניה העשירית שלו, בסוף ימיו ומעולם לא סיים אותם.
את התווים שישנם, פחות כמה דפים שאבדו, ניסו מוסיקולוגים ומלחינים שונים עם השנים להשלים וליצור גרסאות משלהם
לאיך הסימפוניה הזו אמורה להישמע, אם מאהלר בעצמו היה כותב אותה.
כיום, נוכל לשמוע את המוסיקה של העשירית, אך עם תחושה של אי שלמות מסוימת שמרחפת מעליה בכל עת.
