עכשיו 18/06/18 08:45
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
זה אומנם לקח כמעט שלושה חודשים אך היום סופסוף ניתן לסכם. בהיבט הגלובלי השנה ציינו 30 שנה לתערוכה. היא היתה הגדולה ביותר אי פעם, נוספה קומה שלמה של חדרים באחד הבניינים ובאמת שהיו יותר חדרים משניתן לספוג בארבעה ימים. גם בתחום הביצועים חשתי השנה באיזון מסויים. מצד אחד היו פחות חדרים ממש גרועים מצד שני היו גם פחות חדרים מלהיבים לטעמי. אני חייב לציין שאף אחד מהחדרים לא הצליח לשחזר את התלהבותי מהחדר של Tidal ו Da-Vinci בשנה שעברה.
הם יורדים אחד על השני ושרים יחד.. יש כמובן המון בדיחות פנימיות, שמי שלא ממש חי באותה התקופה, קצת מפספס.. אבל אני די בטוח שכל אחד מימכם היה נהנה לא פחות ממני. אני סופג הכול, מקשיב לכל מילה.. הם הכי לא פוליטקלי קורקט, הם מלוכלכים, הם יורדים על שחורים, יהודים, איטלקיים, על כולם! אבל זה זורם ומצחיק וכמובן מובן ונלקח בהומור המטורף שזה מוגש...
אני חושב שזה המגבר הזול ביותר שסקרנו עד היום, ובשורה התחתונה הוא לא רק עובד אלא גם "עושה מוזיקה". אהבתי אותו במיוחד ברוק, בפופ, בבלוז ובהקלטות לא מדהימות שהרוויחו משהו מאופיו הסלחני. אין להסיק מכך שלא נהנתי מהקלטות יותר טובות או ז'אנרים אחרים, בהחלט כן כפי שבטח למדתם מסשן ההאזנה. סאונד הבית של חברת אודיו ספייס בהחלט מגיע גם כאן לידי ביטוי. פרזנטציה של סאונד גדול, יוצא, מיד באס מוחשי ומיד בשרני.
נגינתו של ט'ארוד מדויקת וחופרת תו בתו. הוא לא מפספס מאום והגישה שלו לפסנתר וליצירות הללו היא סאטי טהור. אוונגרדי , לא מובן ומצד שני כה חלק ומלודי. לכל אלה שאולי נבהלו מהמילה אוונגרדי , אל חשש .. המוסיקה זורמת, עדינה ומלודית מאד. המילים הבומבסטיות באות לתאר יחס של מלחין מהמאה ה 19 שהלחין RAGTIME ממש.
הרגשה, עמידות, איזון ויכולת של טובי הטרנזיסטורים שאני אישית שמעתי בחיי, אך עם נשמה שונה, עם זרימה, עם מיד ומיד בס שלא מביישים את טובי מגברי המנורות. הגוון המיוחד שהאוקראינים הכניסו בתכנון ובבניה, ניכר כאן מהרגע הראשון שלוחצים Play או מורידים מחט על וייניל וזה ידידי מהות התחביב שלנו.. האמושיין! האמת? פחדתי לעלות בווליום יותר מידי, אך בפעם היחידה שניסיתי ועם מוסיקה מאוד עמוסה ובועטת, נראה שלמגבר הזה אין סוף כוח.
בסופו של דבר , זה האלבום הראשון שלהם מזה המון שנים, שאני מסוגל לשמוע מתחילתו ועד סופו וגם להנות ! למרות הכל , אין מנוס ..האלבומים הגדולים שלהם עדיין לא נוצחו ..ו AWAKE ישאר לנצח , מנצח!

cron

hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות